שיפוט חסר אחריות

בלב כבד אני כותב מאמר זה – אבל אינני יכול לשתוק. כבר מזמן למדנו שהשיפוט בארץ בנושאים שיש בהם עניין לציבור מתנהל ב"חבר המושבעים התקשורתי", בנוהל שמזכיר משפטי שדה או מגרשי כדורגל. בית המשפט מגיב באיטיות, לעתים קרובות תלוש ומנותק מקצב האירועים ומהמציאות. בתי משפט אחדים זיכו אנשי ציבור זמן רב לאחר שהורשעו במשפט השדה התקשורתי. לפעמים יש בכל זאת ערך מסוים בהכרעה משפטית מלומדת, שיש לה פרספקטיבה ראויה, כושר ניתוח ושיקול זהיר ומדוד, אולם כאשר גם בית המשפט העליון, בהרכבו המלא, מכריע הכרעה חסרת אחריות בקנה מידה היסטורי – אנה אנו באים?
זה עתה ראינו שופט מעולה, חכם ואמיץ נכשל בשיפוט חד-צדדי ובלתי-הוגן. אין ספק שמסיבת העיתונאים של ראש הממשלה הייתה אסורה על-פי חוקי הבחירות, אבל, אדוני השופט, אתה שתקת שבוע שלם אל מול שורה ארוכה של עבירות כאלה נגד ראש הממשלה. כל העיסוק בחקירה, שהוקפאה לפני זמן רב, היה עבירה אחת גדולה נגד חוקי הבחירות, והשופט חשין שתק. לא עולה על הדעת שהשופט הנכבד רוצה בנפילתו של ראש הממשלה, אבל די בכך שחובת הציבור לדעת כיצד נוהג ראש ממשלתו מחייבת את התקשורת לחשוף כל פרט רלבנטי, והשופט לא רצה למנוע מאתנו את המידע החיוני. אז קמו פוליטיקאים "חסרי כל נגיעה אישית" כמו עמרם מצנע, והתראיינו מעל כל במה נגד "המאפיה" וה"סנדק". כבוד השופט לא התערב! רק כאשר קם ראש הממשלה לענות למתקיפיו ולהתגונן, הוא הזדרז להשתיקו – לעיני העם כולו.

עיתון מגויס לאנשים חושבים

אני מקווה מאוד ששריקת הבוז מהיציעים תהדהד ותילמד עוד זמן רב, אבל בינתיים חשוב להבין מדוע נכשל השיפוט. הכישלון לא היה בעצירת השידור של ראש הממשלה, אלא הרבה לפני כן, כאשר הותרה הרצועה וניתן לעיתון מגויס כמו "הארץ", להוביל מתקפה פוליטית ארסית בכסות מדומה של חקירת מעשי שחיתות. ראוי לזכור כי העיתון הזה הוביל לא מזמן מאבק מאורגן של סרבני שירות, על-ידי פרסום מודעות ענק, במימון גורמים אירופיים ובחסות ד"ר יוסי ביילין. רק מבצע "חומת מגן" הראה עד כמה תלושים "האנשים החושבים אותו הדבר" מעם ישראל.
אילו רצה עיתון "הארץ" לטהר את הארץ משחיתות של קשרי הון ושלטון, לא היה מרפה מפרשת גנוסר. שם הרי מדובר במאפיה מוכחת, שעסקה בפשע ממלכתי מאורגן גם בשב"כ וגם אח"כ. התשובה ברורה – כל השחיתות הזאת שירתה את "הכיוון הנכון" בעיניהם.
השחיתות היא חמורה בעיני "אנשים חושבים" רק כאשר היא מחזקת את הכיוון הפוליטי הימני. כאשר היא פועלת בכיוון השמאלי, היא הופכת להיות חלק מהמחיר הבלתי נמנע של פוליטיקה, שמנהלת מו"מ עם חבורת המושחתים הפלסטינית, וכל העולם יודע שזאת "מאפיה", בלשון המעטה.
לכן שקר גס הוא לטעון שהמתקפה נגד ראש הממשלה נועדה לטהר את ירושלים משחיתות. אנשים שלא פצו פה מול עמותות ברק ושתיקת החיפוי של יצחק הרצוג, אינם מעוניינים בטוהר המידות אלא בהפלתו של ראש ממשלה, בגלל מדיניותו הנחרצת נגד הטרור הפלסטיני, ונגד ה"סנדק" ערפאת.
העובדה שרוב העם תומך בשרון ובמדיניותו, ומאשים את מפלגת העבודה, ואת יוסי ביילין אישית, באחריות היסטורית למלחמת הימים הנוראים (אינתיפאדת אל-אקצה, בפי הפלסטינים), אינה מעלה ואינה מורידה כלום אצל "אנשים חושבים". עיתון "הארץ" הפך להיות "על-המשמר" של פעם – עיתון מגויס למען אידיאולוגיה שמאלית-רדיקלית, שהולך בעיוורון מוחלט אחרי "שמש-העמים" (האיחוד האירופי) ואחרי בני טיפוחיו הפלסטינים. אבל אנשים נאורים ממשיכים לקרוא אותו כאילו היה עיתון נאור, ניחן בשיפוט רציונלי, מאופק ונייטרלי.
לכן, המתקפה של "הארץ" והנגררים אחריו נגד ראש הממשלה היא לגיטימית בעיני השופט המכובד משאל חשין, ואילו המגננה של ראש הממשלה היא בלתי-חוקית. ממש כמו במשפט שדה סטליניסטי. העיתון עוד העז לכתוב ששרון לא ענה על השאלות הקשות, אחרי שהשופט סתם לו את הפה.

קנאות לגיטימית

ועדת הבחירות המרכזית טעתה כאשר אישרה את מועמדותו של ברוך מרזל. מי שחוזר בו מאידיאולוגיה שבה האמין שנים רבות, צריך להוכיח זאת במעשים, על פני תקופה, ולא בהצהרות חסרות כיסוי. השופט חשין טעה כאשר תמך בעזמי בשארה ופסל את מרזל. בכך חשף גישה של איפה ואיפה על בסיס של הבדל בין לאום ולאום, ובין תרבות לתרבות.
בית המשפט העליון נקט קו שוויוני, אבל טעה פעמיים: הוא אישר את שני הקצוות, במקום לפסול את שניהם.
אני נאבק נגד הקנאות היהודית קרוב לעשרים שנה, ושילמתי על כך מחיר אישי לא קל. עיקרו של המאבק היה ליצור מצב שבו הקנאות איננה לגיטימית ברובו של הציבור הדתי והלאומי. היו למאבק הזה הצלחות וכשלונות, אבל הקנאות נדחקה לפינה. עכשיו בא בית המשפט העליון והחזיר להם את הלגיטימציה. כל מאמצינו ירדו לטמיון.
תמיד היה בית המשפט מעוזם של אנשי כהנא. הם זכו ברוב המשפטים שהוגשו נגדו. הם יודעים בעל-פה את כל הפרצות בחוק, ומנהלים תעמולת הסתה מבלי שאפשר יהיה להוכיח כי עברו על קוצו של יוד. עכשיו הם קיבלו הכשר רשמי, והם ישתמשו בו בכל הכוח שמעניקה חסינות הכנסת. בית המשפט העליון תומך בקנאים שיקבעו כאן את גבולות השיח הציבורי הלגיטימי. הם כבר ישתיקו את רוב מתנגדיהם. כאילו לא נרצח פה ראש ממשלה.

בשארה, מרזל ודמות המדינה

מצד שני, קורה כבר שנים תהליך מזעזע של הקצנה בקרב ערביי ישראל. חזרנו ל-1936 ול-1947. הספר של בשארה שולל היסטורית ופילוסופית את עצם קיומו של עם ישראל, וכמובן את זכותו למדינת-לאום. בזה מצטרף בשארה לגדולי האנטישמים של אירופה. אם בשארה יקבע את דמות המדינה, ישרור פה משטר כמו בדמשק: דיקטטורה של החזית העממית, ומסע חיסול של כל זכר יהודי, פרט לקהילה חרדית מפוחדת וכנועה. אם מרזל יקבע את דמות המדינה, ישרור פה משטר לאומני יהודי: דיקטטורה ימנית, ומסע חיסול של כל זכר פלסטיני, פרט לקהילות מוסלמיות שקטות וכנועות.
המשותף לשניהם: הם יבטלו קודם כל את בית המשפט העליון. נכון, בשלב זה אין להם הכוח לכך, אבל הם יקבעו את גבולות הלגיטימיות בכנסת הבאה (אפילו אם מרזל לא ייבחר), והם ישתקו את הכוחות המתונים. הטרור ישרת את שניהם.
בית משפט עליון שמתנהג כאילו היינו הדמוקרטיה הליברלית של ויימאר, כאילו לא נרצח כאן ראש ממשלה, כאילו לא נרצחו כאן יותר מ-700 ישראלים על-ידי הטרור הפלסטיני, הוא בית משפט חסר כל אחריות היסטורית. בית משפט שמתיר הסתה גזענית מתוחכמת, יהודית ופלסטינית, חסר גם אחריות מוסרית.
אם חס וחלילה לא תשרוד הדמוקרטיה הישראלית (ואני עדיין מאמין שהיא חזקה יותר מבג"ץ), יהיה בית המשפט העליון הנוכחי אחראי מרכזי לכך, והוא גם יהיה הקורבן הראשון. אני מתפלל שאתבדה.