הערבה התיכונה - כנגד כל הסיכויים

130 ק"מ מבאר שבע, 130 ק"מ מאילת. אזור שהוא בעצם חור החורים אבל רוצה נורא להיות משהו אחר. זה לא התחיל אצלם עכשיו. ארבעים שנה ויותר יושבים הוותיקים במקום הצחיח הזה ומוציאים ירקות משובחים מן הארץ, כנגד כל הסיכויים. אבל צריך להיות בשביל זה באמת משוגע ועם המון יצירתיות. כלומר קבוצה קטנה להפליא של שבעה ישובים, 540 משפחות, ופי שניים תאילנדים – אחראית על יותר ממחצית הייצוא לחו"ל של ירקות ופרחים.

הקושי העצום, התלות בחסדי הטבע ובחסדי השלטונות, וגם בריחת הצעירים מהשיממון, הביאו את התושבים לפנות לדרך התיירות. לתיירות צריך אטרקציות. למכור אטרקציות צריך עיתונאים. אז באנו. אוטובוס מלא בשלושים עיתונאים וילד, לאזור שאולי אין מה לחפש בו מלבד חול דק, שיכול בעצם לענות לשם "אבק".

המדריך שחר: גוש אדרנלין

הפיתולים של הירידה במעלה העקרבים נראים מאיימים אפילו יותר מאבעבועות שחורות. החביות הישנות לצד הדרך, שאמורות לבלום במקרה של ברקסים מקולקלים, רק מגדילות את המנעד השופע של הקולות של מי ששם מבטחו ביעקב, אחינו הנהג, שלא מגלה שום סימני ריגוש מיותרים. במכוניות פרטיות (הכביש סלול וצר מאוד) הדרך הזו הרבה פחות מאיימת.

המדריך, גוש אדרנלין הנושא את השם שחר שילה, מסביר על קיומם של ארבעה מקומות הקרויים בעצם חצבה, ועל ההבדלים ביניהם. האחד – עיר אובות, על הסיפור המשפחתי שלה; השני - עין חצבה – חווה חקלאית פרטית של שלוש משפחות. השלישי - בית ספר שדה שאיבד את חסותה של החברה להגנת הטבע, ומתקיים בניהולו של פרופ' אמוץ זהבי, והרביעי – המושב בן 420 החברים ו-800 תאילנדים.

האמא, שכבר שמעה עשרות מדריכים בימי חלדה, חושבת שהוא אחד מהטובים ביותר. איזה שאר רוח, איזה היקף, איזה ידע, איזה יכולת לרתק.

הזוג חברון: צימרים גן עדן

איך שהגענו חילקו אותנו לצימרים. האמת? לאמא ולילד היו ציפיות גבוהות למדי, שהרי בהזמנה לסיור נאמר: צימרים מפנקים ברמה גבוהה. והנה, הם הובלו אחר כבוד לדירונת ספרטנית להפליא, עם שני כיסאות עץ מתקפלים ומיטה ללא כיסוי המתאימה לשינה בלבד. ועל מה יישבו? ועל מה יניחו את גוום הדווי מדרך החתחתים?

הילד מצא בחוץ ערסלים, ואולם אירוח כמו-בדואי, וגם ג'קוזי מהביל. אבל האמא רצתה נוחיות בחדר ולא בקור ההערב המקפיא של הערבה בחורף, לאחר שהשמש יורדת. כמה שיחות טלפון זועמות מצדה לאחראית על הסיור, בטענה של תיאום ציפיות הביאו למעבר מיוחל לצימרים ממול, אלה של הזוג חברון, הקרויים "גן עדן בערבה".

בסך הכל מצדו השני של הכביש, וכבר שביל מכוסה בפרחים ומטפסים, יחידה מעץ חדש ומריח טוב. ספה לגוף הדואב, חדר אמבטיה מושקע, וכך גם חדר השינה. ההפרש הכספי אגב, עומד על 50 שקל בלבד. מה שמחדד את השאלה העולה וחוזרת אצל רבים ממכריה של האמא – איך להימנע מנפילה בנושא הצימרים. והתשובה המלומדת: לא לקנות חתול בשק. לא להזמין מקום שטרם נבדק אישית על ידי חברים קרובים.

פרופ' זהבי: מציץ לציפורים

אחרי שנבדק הצימר המפנק – ארוחת ערב לא רעה ב"בר במדבר" - מסעדה מקומית שמתמחה במאכלי גריל. למסעדה מחובר אוהל בדואי גדל ממדים ומחומם כדבעי, בו נתבקשה קהילת העיתונאים להאזין להרצאתו של פרופ' זהבי, מומחה לציפורים עתיר מוניטין עולמיים, על אורחות של חייהם של הזנבנים.

זהבי וסטודנטים השוהים במחיצתו, עורכים תצפיות ממושכות על הציפורים הללו החיות בקבוצות ולא בזוגות, ומגיעים למסקנות מאלפות על הפסיכולוגיה והתקשורת שבין בני האדם. למשל, הידעתם שהזנבן לא יזדווג עם זנבניתו בנוכחות זנבן אחר? אם בולבול או הפרופסור יציצו – לא אכפת לו, אבל בן דמותו? בושה. הידעתם? הזנבן המסתכן ביותר נחשב לאמיץ ולמקובל ביותר, ויש לו הצלחות מוכחות אצל בן המין השני.

זהבי, המזכיר בצדודיותו את זורבה היווני בכיכובו של אנתוני קווין, ליווה אותנו למחרת, את כל המשוגעים שקמו לפני הזריחה (וסוף סוף זכו עיניהם לשזוף בחשיכה תאילנדים מכוסי פנים וגוף היוצאים על טרקטורים לעבודת יומם) לעץ שבו חיה משפחת זנבנים האהובה במיוחד על הפרופסור. כלומר, חוששת פחות מבני אדם, ונענית לדרישותיו שהוציאו קריאות התפעלות מהקהל, וזעקות זעם מצדו בכל פעם שמי מאיתנו התקרב באופן מאיים כדי לתפוס תמונה חד פעמית.

השלום עם ירדן: כל כך פשוט

ארוחת הבוקר הנפלאה שהכינה יעל אלון, מלכת הקייטרינג המקומי, חיממה גם את הלב, ופינתה מקום לחוויית הנסיעה בדרך השלום ההולכת ונסללת על ידי הקרן הקיימת במקביל לכביש הערבה. הדרך שברובה מכוסה אספלט, מחברת את עין יהב בדרום עם מושב עידן בצפון, ועוברת באדמת חוואר שיוצרת נוף ירחי.

אפשר לעצור במצפור השלום שליד חצבה ולהשקיף על השדות של המושבים המצויים בעצם בצד הירדני. אפשר לטייל בין התלים הלבנים ולהגיע ברגל עד לאחד מחמשת המאגרים שעוצרים את מי השיטפונות בשנה טובה. ויש גם זמן מספיק כדי לחשוב על הסוגייה כמה פשוט יכול להיות שלום, שבו ירדן הסכימה להחליף שטחים מעובדים של המושבים באדמה צחיחה במקום אחר, כדי לבנות יחסי שכנות טובים וממושכים בין שני צדי הגבול.

את הסיור הזה אנחנו סיימנו בתחנת יאיר למחקר ופיתוח. פותרים שם את בעיות האזור חסר הסיכויים הזה על מימיו המלוחים, על הטמפרטורות הקיצוניות, על דגי הברמונדי הגדלים במהירות חסרת תקדים לממדים ענקיים, המזיקים שהיו מכלים כל תוצרת לתפארת, לולא רוקח וחבריו, המסתייעים במימון של אוסטרלים והקרן הקיימת ועוד גופים. ויש גם סיור בין שיחי פלפלים שחורים וסגולים וצהובים ואדומים, ופרחים בשלל צבעים. שווה.

דני הארגנטיני: אנטרקוט נימוח

ההסברים בתחנה אודות שיטות הדברה ביולוגיות של מזיקים בידי פשפשים, ירחם השם, לא הצליחו להרוס את התיאבון. קייטרינג מבית מדרשו של דני הארגנטיני נפרש כדת וכדין בפארק ספיר. זהו מאגר מים שסביבו נשתלו דשא ועצים ופסלים, והובאו אווזים ודגים, ורק בבתי השימוש האקולוגיים נמצא פגם מחמת הריח.

הבשר הדרום אמריקני היה מעולה. (אפילו הילד, דמוי השרוך, לא סירב להפצרות האנטרקוט ה"נימוח", כמאמר המומחים). היין – פחות. אין ספק – העיכול המנומנם של הארוחה הזו עזר כדי לחרוץ את דינה של הערבה התיכונה לחיוב. הילד, שרצה גמלידה - רכיבה על גמל וגלידה מחלב נאקות ולא קיבל - רוצה לחזור כבר באמצע פברואר לתחרות ניווט של ילדים במכוניות הוריהם. לאמא יש תוכניות אחרות לגמרי.

בין ה-23 בינואר ל-14 בפברואר יתקיימו בסופי השבוע אירועי "ערבה אקשן". בין השאר, תיערך אליפות ישראל בשזירת פרחים ויהיו אירועי ניווט לילדים, הופעה של קורין אלאל וסדנאות יצירה לילדים. מרכז מידע והזמנות: 007-225-800-1