אל תצביעי

"אם להצבעה בבחירות הייתה השפעה אמיתית על מהלך העניינים, הרשויות היו כבר מזמן דואגות לבטל אותה", אמר פעם קן ליווינגסטון, שמאלן בריטי שהפך ברבות הימים לראש עיריית לונדון. בבחירות הקרבות, כך נדמה, חשים רבים מבעלי זכות הבחירה, ואני בתוכם, שלקול שלהם, גם אם יטריחו את עצמם אל הקלפי אחרי שהתלבטו בין מצעים והבטחות, אין כל משמעות, וכי קטן הסיכוי שהבעיות המטרידות את חייהם יבואו לידי ביטוי או יזכו להתייחסות.

נשים מהוות יותר ממחצית מאוכלוסיית הבוחרים, ולמרות זאת כוחן הפוליטי שואף לאפס. נושאים כמו רצח נשים, אונס, הטרדה, התעללות, עוני ואפליה שיטתית במקומות עבודה ומול החוק, נדחקים אל אחורי סדר היום הציבורי, בשם "המצב", אותו תרוץ-על שהממשלה – כמו קודמותיה – משמרת באדיקות על מנת שלא להתמודד עם שפע מאיים של בעיות חברתיות. נשים, כך נראה, לא מצליחות להביע את קולותיהן בתוך השיטה הקיימת, והאופציה האמיתית היחידה שנותרה להן היא לא להצביע כלל.

החרמת הבחירות, אם תצליח להיות שיטתית מלוכדת ומאורגנת, תבטא את קול הזעקה הגדול של ציבור שלמרות כוחו הפוטנציאלי בוחר שוב ושוב לשתוק. נשים בודדות בלבד מצליחות להגיע לעמדות מפתח במפלגות הקיימות ובמשרדי הממשלה, וגם אז הן אינן תמיד מחויבות לסדר יום פמיניסטי. הן מתקשות הרבה יותר מגברים לגייס תמיכה וכספים, במפלגות דתיות ומסורתיות יש להן תפקידים מוגדרים וסיכוי אפסי להתקדמות ממשית, גזרת גופן וצבע השיער שלהן נחשבים יותר ממה שיש להן לומר, והן סופגות ביקורת קשה משום שהגיעו לפוליטיקה ממשרות בכירות פחות בשוק עבודה, שם הן מופלות ממילא. גם המסלול הישיר הפתוח בפני גברים: מן הצבא לקבלה אוטומטית של תפקידי ניהול, מינויים פוליטיים ועמדות כוח – סגור בפניהן. הצבעה עבור כל אחת מן המפלגות בתוך שיטה פוליטית כזו היא בעיני שיתוף פעולה עם מנגנון פטרוני ומדכא.

ב–1951 נבחרה לכנסת רחל כגן, שעמדה בראש מפלגת נשים. ניסיון נוסף נעשה בשנת 1977 – שנת המהפך הלא נכון מבחינת הפמיניזם הישראלי – כאשר ניסו שושנה אלינגס ומרשה פרידמן ללכת בעקבותיה כגן וקיבלו בקושי שליש מנדט. מפלגות נשים אחרות שקמו בישראל נכשלו עוד בטרם נפתח המרוץ לכנסת. למפלגה כזו, מסתבר, קשה לשכנע אפילו את הנשים עצמן להצביע עבורה. להבדיל ממפלגות אחרות, שההצבעה להן דומה במידה רבה להערצה של קבוצת כדורגל, ובהרבה מקרים נעשית עבור מצע כללי, משתנה, לא בהיר ולא חד משמעי, שאין הרבה קשר בינו לבין החיים האישיים של כל מצביע או מצביעה, מפלגת נשים תובעת מבוחרותיה מחויבות אישית. אי אפשר להצביע למפלגת נשים ולהמשיך לקיים אורח חיים נעדר שוויון. אי אפשר להצביע למפלגת נשים מבלי להתעמת עם דיסונאנס הנובע מהפער העצום בין החלום הפמיניסטי למציאות הישראלית.

שריון של 50% מהמקומות בכל רשימה המתמודדת על מקום בכנסת צריך להיות תנאי לקבלת קולותיהן של נשים. נשים שהגיעו לעמדות בזכות שריון לא אוהבות את זה, משום שיש תמיד מי שמטיל ספק בכישורים וביכולות שלהן וחושב שהן נמצאות שם בחסד. האמת היא שהן נמצאות שם כדי לתקן עוול מתמשך, וכדי להבטיח שגם במערכת הפוליטית יישמע קולן של מי שנאלצות כל העת למצוא דרכים עוקפות כדי להתבטא. לנשים אסור להצביע עד שיובטחו להן 50% מהמקומות בכנסת. אז אולי גם הוועדות, המוסדות, החקיקה וסדר היום הציבורי לא יהיו כל-גבריים. "נשים יודעות עד כמה מוסדות כל-גבריים לא אפקטיביים בכל הקשור לענייניהן", אמרה פעם פמיניסטית אחת, "משום שהן חשות על פטמותיהן את נשיכותיהם חסרות השיניים".