מצחיק בקושי

באחד הפרקים ב"סיינפלד", ג'רי מגיע לפגישה עם מנהלי רשת אן.בי.סי ומנסה למכור להם רעיון לסיטקום חדש שהוא וג'ורג' יכתבו. "אתם מכירים את הסיטואציה שבה אנשים מחכים לשולחן במסעדה סינית? ובכן, אנחנו חשבנו שזה יהיה מאוד מצחיק לעשות תוכנית שלמה סביב הסיטואציה הזאת. כי אתה רעב, ומחכה לשולחן, ואנשים נכנסים...". המנהלים כמעט פורצים בבכי. "זה הרעיון שלך?" הם שואלים בתדהמה את ג'רי, שאגלי זיעה מתחילים לבצבץ במצחו. "לא, לא, לא. זה רק אחד הרעיונות.... יש לנו עוד. למשל שאני מעורב בתאונה עם אדם שאין לו גרוש, ומאחר שהוא לא יכול לפצות אותי על הפציעה השופט דן אותו להיות השרת שלי". כל הנוכחים בחדר פורצים בצחוק אדיר.
סיינפלד צוחק, ולא בפעם הראשונה, על חשבונם של המנהלים השמרנים ברשתות הטלוויזיה הגדולות באמריקה, ובראשן אן.בי.סי עצמה, שהיססה ארוכות לפני שהעניקה לו את ההזדמנות להעלות לאוויר את הסיטקום המצליח בכל הזמנים, וכמעט גדעה אותו כמה פעמים באמצע, רגע לפני שתפס באמת.
במציאות, אגב, הרעיון הראשון, עם המסעדה הסינית, אכן היווה ציר עלילתי מצוין לאחד מפרקי סיינפלד, בעוד הרעיון השני, עם השרת, הוא מטופש, שבלוני וחסר תחכום בעליל. למרבה האירוניה, מרבית המנהלים בהוליווד היו מהמרים, גם היום, על הרעיון השבלוני, ומעיפים החוצה את הרעיון המסוכן.
השמרנות הזאת, החשש מדברים חדשים ולא מוכרים, יכולה להיות אחת הסיבות לכך שמעיין הסיטקומים באמריקה יבש. בחודש שבו נושמת אן.בי.סי לרווחה אחרי שנחתמה עיסקה שתחזיר את "חברים" לעונה נוספת, מתחדדת תמונת מצב עגומה למדי עבור רשתות הטלוויזיה האמריקאיות: בקנה לא מתבשל שום תחליף. אף סיטקום לא מאיים להפוך לדבר הבא אחרי ש"חברים" תעבור מהעולם.

כמו לונה פארק

"הרשתות מחפשות באופן נואש אחרי הדבר הבא", מאשר פרופ' רוברט תומפסון, מומחה לתרבות פופולרית באוניברסיטת סירקיוז. "סיטקומים הם הלחם והחמאה של הטלוויזיה האמריקאית, אבל הפורמט הזה קפוא כרגע. יש יובש שנמשך כבר כמה שנים. רק תסתכל על מה שאנחנו צופים בו בשנתיים האחרונות. הכל דברים ישנים: 'פרייז'ר', 'הסימפסונים', 'וויל וגרייס', 'תהרוג אותי וזהו', 'כולם אוהבים את ריימונד' וכמובן 'חברים' שכבר מיצתה את כל האפשרויות העלילתיות הקיימות, כולל נישואים בין הדמויות והולדת ילדים". היובש הזה בולט במיוחד אחרי שנות ה-90, העשור הפורה ביותר עבור קומדיית המצבים האמריקאית. אלה היו שנים של יצירה משגשגת: "חופשי על הבר", "משתגעים מאהבה", "פרייז'ר" וכמובן "סיינפלד" ו"חברים". השיטה עבדה כך: בשמונה היו מציבים את האס - קומדיה שהיא המוביל של כל הערב. כזאת שבני ה-18 עד 49, קבוצת הצפייה הדומיננטית, אינם יכולים בלעדיה. "משתגעים מאהבה", "סיינפלד", "חופשי על הבר" - הסיטקומים האלה, כל אחד בעונות השיא שלו, פרש שורשים רחבים ויציבים של קהל וביצע פוטוסינתזה שסיפקה חמצן להרבה סדרות מתחילות בשלבי גדילה. אלה התחילו במשבצת 'הטפילות' ונהנו מ-70-80 אחוז מנתח הצופים השמן של סדרות האם - צופים שנשארו מכוח ההרגל או הסקרנות, ומפה לשם הפכו לצופים קבועים. כשהסדרות הוותיקות מתו מזיקנה, הצעירות כבר פרשו ענפים והפכו לחלק בלתי נפרד מחייו של האמריקאי הממוצע. ואז זחלו בטבעיות אל השעה שמונה והפכו למלכות הג'ונגל. וכך כש"חופשי על הבר"' ירדה, "סיינפלד" החליקה למשבצת בטבעיות, וכש"סיינפלד" ירדה, ששת הרווקים מ"חברים" כבר היו מספיק מבוססים בקרב הקהל כדי לספק נחמה.
ולפתע, בשלוש השנים האחרונות - יוק. סדרות עולות ויורדות כמו נדנדה בלונה פארק, כמעט אף אחת לא נשארת באוויר יותר מכמה עונות. לראשונה מזה שנים רבות, אין אף סיטקום שמועמד להוביל את יום חמישי, ערב הסיטקומים המסורתי, או כל יום אחר בשבוע לצורך העניין. לא שאין סיטקומים חדשים. כמו זבל יש. כל עונה נפתחת עם שישה-שבעה נסיונות נואלים לגרד לכם את קצה הפדחת מצחוק. כעבור חצי עונה, חלק מוצאים את עצמם בפח הזבל של ההיסטוריה, ואחרים ממשיכים לדשדש עוד קצת כטפילים של "חברים" או "כולם אוהבים את ריימונד".

מגרדים את תחתית החבית

בינתיים הוותיקים מתעייפים. "וויל וגרייס", למשל. עד לפני עונה או שתיים, זה היה ה-דבר הבא. כתיבה מצוינת וקצבית, ועלילה נועזת שמציבה במרכזה מערכת יחסים בין גיבור הומו וגיבורה רווקה מזדקנת וחסרת ביטחון, שתלויים זה בזה באופן שלעיתים מעורר רחמים ולעיתים שאגות צחוק. לצידם כוכבת משנה (מגאן מולאלי) שהיא בלי ספק אחת התגליות המופלאות של עולם הטלוויזיה. אבל "וויל וגרייס", על-פי כל הסימנים, עומדת להיאסף אל אבותיה, לא הרבה אחרי "חברים". בעונה הנוכחית באמריקה, גרייס התחתנה, התפתחות עלילתית שמרמזת בבירור על מצוקת רעיונות. כשהגיבורים בסדרה מתחילים להתחתן ולהביא ילדים, זה כמעט תמיד אומר שהתסריטאים מתחילים לגרד את תחתית החבית. חתונה היא מצב סגור, וסיטקומים טובים אוהבים מצבים פתוחים ומעגליים (זאת, אגב, בדיוק הסיבה לכך שהיוצרים של סיינפלד הרגו את סוזן, לתדהמת הצופים, והחזירו את ג'ורג' לנקודת ההתחלה רגע לפני החתונה).
מועמדים אחרים לתואר "הסיטקום של המדינה" לא התרוממו לרף הראוי. "Scrubs" (נחותים) למשל; קומדיה מרעננת על חבורה של רופאים סטאז'רים מנוצלים והזויים המשודרת בימי חמישי מיד אחרי "חברים" היתה התקווה של אן.בי.סי. אבל גם ברשת שמיצבה את עצמה כמובילה בתחום הקומי מסכימים שמדובר בתחליף חלש ונקודתי מדי. התסריט הסאטירי של "Scrubs" אמנם מתוחכם בהרבה מזה של "חברים", אבל גיבוריה, החביבים כשלעצמם, אינם כריזמטיים מספיק כדי לתפוס את המשבצת הסכרינית של ג'ניפר אניסטון ולהוביל ערב שידורים שלם.
בכלל, הבינוניות חוגגת: "בקר", למשל, קומדיה סתמית בכיכובו של טד דנסון, שבלי הבר של "חופשי על הבר" נראה אפרורי למדי. או "מלקולם באמצע", אחת היציאות המוצלחות של השנים האחרונות, שהידרדרה קשות ברייטינג בעונה הנוכחית, אולי בגלל שהקול של גיבוריה מתחיל להתחלף. או "בוקר טוב מיאמי", טפילה חביבה שמשודרת אחרי "וויל וגרייס" ותחזיק מעמד, בנדיבות, עוד שתי עונות לכל היותר. או "שמונה כללים פשוטים לדייטים של בתי", סדרה שמנסה לשחזר, ללא הצלחה רבה, את ימי התהילה של ג'ון ריטר מ"שלושה בדירה אחת". או "החותנים" או "עדיין עומדת" או "כן יקירתי" או "תהרוג אותי וזהו" המחפירה, שבזמנה, עוד אחרי "סיינפלד", הימרו עליה בתור היורשת הגדולה, וברגע שאיבדה את צלחת הפטרי התומכת של "וויל וגרייס" הידרדרה אל תחתית הליגה. בקיצור, שממה בצריח.

קוסבי 2000 מתעכב

אז מה בעצם קרה? "אני מניח שאחת הבעיות היא שיש תחושה שהכל כבר נעשה בתחום הזה", מעריך בריאן לאורי, כתב ובעל טור טלוויזיה שבועי ב"לוס אנג'לס טיימס". "אחרי שנות ה-90 נוצר סוג של רוויה. סדרות כמו סיינפלד ו-'NYPD' קידמו את התחום הדרמטי והקומי בטלוויזיה במהירות מסחררת. במקביל, רשתות חדשות נכנסו לזירה הטלוויזיונית והפציצו את השוק בכותבים חדשים, לא כולם מוכשרים".

- ובכל זאת, דרמות מצליחות יש בשפע. "זירת הפשע", "24", "המגן", כולן חדשות יחסית וממשיכות בהצלחה את המסורת של "NYPD" בלי להיתקע מאחור. למה זה לא קורה בתחום הקומי?

,מכיוון שהתחום הזה הוא חמקמק יותר, מזוקק יותר. בדרמה יש לך אינסוף אפשרויות להמר ואפשר להיות נועז יותר. בקומדיה שנמשכת פחות מ-30 דקות, הכל מתחיל ונגמר בשני דברים: איכות הכתיבה, ואופן השרטוט של הדמויות. הסיכון גבוה, ומנהלי הרשתות פוחדים להמר. הקדנציה של ניהול רשת היא די קצרה, ויש דרישה לתוצאות מהירות. ואז תמיד יעדיפו ללכת על 'שמונה כללים פשוטים' מאשר לנסות לחפש את הסיינפלד הבא, שלאיש אין מושג איפה הוא נמצא".
בינתיים העיניים נשואות אל רשתות הכבלים, ובמיוחד HBO. רשת הכבלים הזאת, שביצעה מהפכה אמיתית בהרגלי הצפייה האמריקאיים, נהנית מחופש יצירה שאין לרשתות הגדולות. מותר לקלל שם, כולל המילה האסורה "פאק", מותר להראות סצינות מיניות מפורשות, ובנוסף, העונות קצרות יותר, בדרך כלל לא יותר מתריסר פרקים, חצי מאורכה של עונה ברשת מסחרית. הכותבים יכולים לרכז מאמץ באיכות ובאמירה מבלי ששעון הרייטינג המתקתק יביט אליהם מעבר לכתף ללא הפסקה. לכן לא מפליא ששני הסיטקומים הטובים ביותר בעידן הפוסט-סיינפלדי באו משם. האחד, "סקס והעיר הגדולה", שמוכר מאוד לצופים בישראל, עומד לפני עונתו האחרונה. השני, "רסן את התלהבותך", שקטף את גלובוס הזהב לפני שבועיים וטרם הגיע לישראל, הוא מעין מבט מריר-מתוק של לארי דייוויד, היוצר המיתולוגי של "סיינפלד", על חייו של ידוען מיזנטרופ בחוף המערבי המנוכר.
כמעט כל אנשי "סיינפלד" (מייקל ריצ'רדס, ג'ייסון אלכסנדר, ג'וליה לואי דרייפוס) ניסו להתבסס עם סדרות משל עצמם ברשתות הארציות. מכולם, רק זו של דייוויד ב-HBO שרדה. זה יותר מסמלי, כי "רסן את התלהבותך" היא מעין "סיינפלד" ללא הצד המסחרי, בלי להחניף לקהל, ועם קו עלילה שרובו לא מתוסרט מראש ומתבסס על אלתורים על הסט.
ואגב, גם "סקס" וגם "רסן" אינן משודרות בפני קהל חי. זה מחייב דיוק ותזמון גדולים עוד יותר של הבדיחות, כי אין סימון של הצחוקים מהקהל. אולי כאן, בהליכה על הקצה, על חבל דק בין המצחיק לביזארי, טמון העתיד הקומי. אבל הוא לא בהכרח מתאים לקהל הרחב. "מופלאה וקינקית ככל שתהיה, 'רסן' אינה הפתרון", מעריך תומפסון. "זאת קומדיה שטובה לרשת כבלים כי היא יכולה לעניין כמה מיליונים של צופים, אולי 10 מיליון בשיאה. סיטקום שיוביל ערב של רשת גדולה צריך למשוך מינימום 20 מיליון צופים".
דילמה גדולה אחרת שעומדת בפני הרשתות היא היכן למקם את גיבורי הסדרות. ניו יורק מתחילה למצות את עצמה כסמל חיברות משוחרר וחסר עכבות. דירות הרווקים והתנועה ביניהן הפכו כבר מזמן לעסק נדוש, ו"חברים" מצצה את הלימון הזה עד תומו. ולמי באמת יש כוח לחזור אל הבר ("חופשי על הבר") תחנת הטלוויזיה ("מרפי בראון"), מערכת העיתון ("סוף סוף סוזן") או התא המשפחתי ("הכל נשאר במשפחה", "מלקולם באמצע")? אולי גם כאן הגיע הזמן להשתחרר מכבלי השמרנות. מי אמר שצריך בכלל אתר התרחשות מוגדר? "רסן את התלהבותך", למשל, אינה מתמקדת בלוקיישן אחיד. כל נקודה במרחב הלוס-אנג'לסי, בין אם זה הרחוב, הפארק, המסעדה או חנות התכשיטים, יכולה לספק מנוע לעלילה. התלישות כאמירה. כמו בחיים.
כך או אחרת, עדיין מוקדם להספיד את הז'אנר. תומפסון מעריך שנצטרך לחכות הפעם קצת יותר עד שיגיע משהו טוב. "אני זוכר תקופה דומה של שפל בתחילת שנות ה-80. זה היה אחרי ש'שלושה בדירה אחת' ירדה ברמה ולא היה אפילו סיטקום אחד בעשירייה הפותחת של טבלת נילסן (הרייטינג האמריקאי - א.ה). כל העיתונים השתתפו בחגיגת האשכבה של הז'אנר. עברו כמה שנים ו'קוסבי' הופיע, וכל התעשייה קיבלה תפנית חדשה. אז 'קוסבי' של שנות האלפיים מתעכב, אבל קצת סבלנות. בסוף הוא יגיע. הוא חייב להגיע".