עד הסוף

שמעון פרס, איש נשוא פנים ועתיר זכויות, הפך זה מכבר לנטל מעיק על מפלגתו ולמפעלות של מבוכה והתבזות. קריאתו לניהול מו"מ עם שרון על כניסה לממשלתו, מיד אחרי שיו"ר מפלגתו מתחייב לבוחר שלא לעשות כן, היא שיעור בחתרנות ובהשחתת מידות.

עבור פרס האופוזיציה היא ארץ גזירה ולא שליחות ראויה, המתחייבת מן השיטה הדמוקרטית. מפלגת העבודה תתקשה לאסוף את שבריה ולכונן חזית אופוזיציונית כל עוד פרס בשטח.

תוצאות הבחירות חד משמעיות ואינן מותירות שום מרחב למחייביה של ממשלת אחדות. העם אכן רצה שרון, הרבה שרון ומכל הסוגים והטעמים. הזמן השמרני הזה הוא שעתם של התוקפנים, הכוחנים והכמהים לנוק-אאוט. מבחינה זו גם לפיד הוא סוג של שרון, והישגו הולם היטב את רוח הזמן.

אינתיפאדת אל-אקצה גררה ריאקציה בציבור הישראלי. הטרור בחוצות הערים שיחרר את כל הפוביות הקיומיות והקיבוציות שלנו וגרם לרעש אדמה פוליטי בשני גלים: הראשון היה תבוסת ברק, ועעשיו - ריסוק המחנה הפשרני כולו. לא בטוח כלל שזה הסוף. מה שבטוח הוא שכניסה של מפלגת העבודה לממשלה תבטיח את המשך כיווצה, וחמור מזאת, את יציאת השיטה הפרלמנטרית והדמוקרטית לחופשה בלתי מוגבלת.

עד כלות

מי שחושב שישראל והפלסטינים קרובים לגירוד התחתית, מוזמן לסקור סכסוכים לאומיים אחרים וללמוד שעוד ארוכה הדרך אל ההתעשתות. חברות הנכנסות לסחרור לאומני מתקשות לעצור בטרם כלות כל הכוחות ומיצוי הברוטאליזציה עד תום. ספק אם יחל תהליך מדיני בטרם יהיו שני הצדדים מוטלים על הקרשים באפיסת כוחות, כאשר כלכלתם מרוסקת, חברתם מובסת והמוראל של עמם בתחתונים. הטרגדיה של שני העמים, הישראלי והפלסטיני, נעוצה גם בעובדה ששניהם משחו עליהם צמד קשישים (ערפאת ושרון), שהאלימות והכזבנות היא מפעל חייהם, ובנוסף מקיימים השניים רומן דמים ארוך ימים. במציאות שכזו קשה לסמן אופק.

מהי אחריות

על מפלגת העבודה יופעל בתקופה הקרובה מכבש לחצים להיכנס לממשלת שרון. היא תתבקש לעשות זאת בשם האחריות הלאומית, המלחמה, מצב המשק, הסיכוי לכונן ממשלה חילונית וכו'. אבל האחריות האמיתית שמוטלת עליה, בפרט עתה, היא לשמר את השיטה הדמוקרטית, לייצב חלופה לשלטון ולקרב ימים אחרים.

לו היתה הולכת העבודה לאופוזיציה כבר לפני שנתיים, במקום לשמש קבלנית פיצוצים של שרון, היתה לה צורה בבואה לבקש את קול הבוחר, וגם יותר נפח היה לה. אלא שהיא הגיעה אל הבחירות הללו עם רקורד עגום של שפחה חרופה. העם העדיף את אדונה. אם מפלגת העבודה תמצא שאחדים ממהלכיו של שרון ראויים עניינית לתמיכה, הרי שהיא יכולה לתמוך בהם גם מבלי לקבל בתמורה פירורי שלטון.

אופוזיציה, כמו גם מערכת משפטית עצמאית ועיתונות חופשית וביקורתית, אינם בבחינת מותרות לשעות של שקט ושגשוג. אי אפשר להוציא את הדמוקרטיה ומנגנוניה לפסק זמן כי מתרגשים ימים קשים. בהעדר אופוזיציה פוליטית נחלשות באחת גם מערכות הבקרה והביקורת האחרות על השלטון, ועוברות תהליכי התקרנפות.

אם בקדנציה הראשונה של שרון עברו הערוצים הציבוריים לפעול על פי ערכיה של התקשורת הסובייטית, היועץ המשפטי הפך ליועץ משפחתי וראשי אוניברסיטאות התחרו ביניהן מי יעניק תואר ד"ר כבוד לשרון, הרי שלא מן הנמנע שבקדנציה השנייה יהפוך ראש אגף החקירות, משה מזרחי, לפועל תאילנדי בחוות השקמים, כתב הבית, יוני בן מנחם, ימונה לשופט בבית המשפט העליון, וטבוחי סברא ושתילא יקומו מעפרם לבקש מחילה משרון.

על מפלגת העבודה מוטלת איפוא אחריות ציבורית כבדה. בהתחשב בעובדה שזו איננה מפלגה שהאופוזיציונריות היא שם נרדף לה, ושעד לא מכבר שימשה להקת מעודדות מביכה של שרון, גובר החשש שהיא תתקשה לעמוד במשימה.