בתקופת כהונתו כנשיא ארצות-הברית הוצג קלינטון כידיד ישראל. לכן יש כאן לא מעט החוששים מן הצפוי לנו בעידן שאחריו. החשש גדול דיו עד כדי נכונות להציע היום וויתורים מסמרי שיער לערפאת, ובלבד שיושג הסכם בחודשיים שנותרו לקלינטון בבית הלבן. ההתייחסות אל קלינטון כאל ידיד מסבירה גם מדוע מעדיפים בישראל לראות את סגנו גור יורש אותו. אך האם היה קלינטון באמת "ידיד"? ראוי שנזכור ששנות כהונתו הן גם שנות הסכם אוסלו. גם אם מלכתחילה לא היו האמריקאים מעורבים בסודותיה של מחתרת אוסלו, הם הצטרפו למהלך סמוך מאד לתחילתו. קלינטון נתן את חסותו לטקס המביש על מדשאות הבית הלבן שבו נאלץ ראש ממשלת ישראל רבין ללחוץ במיאוס את ידו של מנהיג הטרור ערפאת. בכך למעשה הכריזו הן ישראל והן ארצות-הברית על סיום המדיניות של מלחמת חורמה בטרור, שהרי לא יכולה להיות מלחמה אמיתית בטרור כאשר בכיר המחבלים מתקבל כאורח רצוי בבית הלבן.
ארבעה ראשי ממשלה כיהנו בישראל בימי קלינטון. הנשיא האמריקאי היה מעורב עד מאד בנעשה כאן, לרבות התערבות בוטה במערכת הפוליטית הפנימית של ישראל וניסיונות גסים להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל: ב-1996 פעל קלינטון במרץ למען בחירתו של פרס; בהמשך הוא לא ניסה להסתיר את הסתייגותו מכך שהבוחר הישראלי בחר בנתניהו; ב-1999 הוא תרם לבחירתו של ברק.
כדאי שלא נסתנוור מהופעותו הלבבית של קלינטון. האיש הזה פעל כל שנותיו בבית הלבן לקידום רעיון המדינה הפלסטינית, לא רק כאשר ממשלת שמאל חתרה וחותרת בעצמה לכיוון זה, אלא גם כאשר ממשלת ימין הבינה כי מדינה פלסטינית ושלום הם דבר והיפוכו. המדיניות של קלינטון חפפה לזו של השמאל הקיצוני בישראל, ללא קשר מה רוצה הרוב בישראל. מטקס החתימה בספטמבר השחור 1993, דרך ועידת שארם ב-1996 (ערב ההתמודדות פרס-נתניהו), ועידות וואי וקמפ-דייוויד, וועידת שארם 2000, ועד העלאת רעיון הצבתם של משקיפים בינלאומיים בישראל - דרכו של קלינטון החמירה מאד את מעשי האיוולת של ממשלותיה. בצורות שונות הפעיל קלינטון לחץ בלתי-מתון על מנהיגי ישראל, ואלה לא השכילו להימנע מהמלכודות "הידידותיות" נוסח וואי וקמפ-דייוויד.
כתוצאה מגילויי החולשה של ישראל היא הידרדרה למלחמת אוסלו. משמעותה הבלתי-מפתיעה היא הפיכתם של שטחי ארץ ישראל המערבית, משני צדי "הקו הירוק", לאזורי חיכוך ומאבק בין שתי האוכלוסיות. סוג המלחמה המתנהלת היום ביש"ע והמאבק על הדרכים עוד יתגברו, בודאי כשההתנכלות לתחבורה תביא לתגובות נגד יהודיות משני צדי "הקו הירוק", בטענה שאם ליהודים אין "מעבר בטוח", גם לערבים לא יהיה. שדה הקרב הזה ואופייה של מלחמת אוסלו צפויים להיות דומים יותר למלחמת השחרור של ישראל, ואף למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) שבמהלכם פעל ידיד אחר, במקרה זה ידיד אמת ללא מרכאות: הקצין הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט. וינגייט סייע לאוכלוסייה היהודית בארץ במאבקה נגד הפורעים הערבים, והוא זכה בצדק לכינוי הערכה: הידיד. לנוכח אופייה הצפוי של מלחמת אוסלו, יש צורך לא ב"ידידות" מודל קלינטון, אלא בידידות מודל וינגייט - לטובת שיקום כוח-ההרתעה שלנו, רענון שיטות הפעולה של הצבא, העלאת יכולת הלחימה שלו ושחרורו ממגבלות המסרסות אותו וממריצות את האויב.
במציאות הרצחנית של המזרח התיכון החדש-ישן, מורשת הקרב של הידיד וינגייט רלוונטית יותר מדברי "הידיד" מן הבית הלבן.
ד"ר רון בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
