מספר אפס / יוכי ברנדס

לפני כעשר שנים התיישבתי מול המחשב בעבודה, ובמקום לכתוב תוכנית לימודים או מאמר לעיתון, יצא לי פתאום סיפור. הפעם האחרונה לפני כן שכתבתי סיפור היתה בבחינת הסקר בחיבור בסוף כיתה ח'...
עד היום שכן לו סיפורי הראשון במגרה (או למען האמת, בזכרון המחשב), וכעת, עם צאתו לאור של הרומן הרביעי שלי, "גרעינים לבנים", שאינו עוסק בעולם החרדי, החלטתי לפרסם אותו.
הסיפור כתוב בשני קולות: בדבריה של הדודה, שידיה מגלחות במרץ וגם פיה אינו נח, ובמחשבותיה הכמוסות של הכלה הצעירה, שתוך כדי אובדן שערותיה מעלה בזכרונה חוויה ארוטית אסורה וכאובה שחוותה לפני זמן קצר.

מספר אפס

מזלטוף מזלטוף מזלטוף, איזו חתונה שזו היתה, בלי עין הרע, הבת שלי צילצלה להגיד שבמעריב שמו תמונה בעמוד הראשון, היא גרה בבניין של מזרוחניקים שקוראים עיתונים חילונים והשכנה שלה כל-כך התפעלה שמייד עלתה אליה לקומה החמישית להראות לה את התמונה, נו, מה הפלא, כלה כל-כך יפה אפילו בסרטים שלהם אי אפשר למצוא, טוב, צריך להזדרז, חייבים לסיים את העבודה לפני שהוא חוזר מבית-הכנסת, אסור לבעל לראות את השיער של אשתו בשום צורה, גם לא כשהוא ארוז בשתי צמות גזוזות, אל תדאגי, כלה יפה וחסודה שלי, הן תישארנה שלמות, אני אדאג לזה. איזה מספר את רוצה? כדאי להתחיל בשתיים, לא באפס, רק אחר כך, כשמתרגלים, עוברים לאפס, ומתרגלים מהר מאוד, תאמיני לי, עוד מעט תשכחי איך נראית עם השיער, אצל אישה יפה רואים את היופי עוד יותר בלי השערות, חן אצילי משוך על הגולגולת, שבי, כלה יפה, שבי, לא, לא מול המראה, כן, את חזקה באמונתך ואיתנה ברוחך ויודעת שרק כך תזכי בעזרת השם לזרע קדוש וטהור, ובכל זאת, בפעם הראשונה לא כדאי להסתכל במראה, עשרות כלות עברו אצלי בידיים, ברוך השם, ואני, עם הניסיון העשיר שלי, במו עיני ראיתי כלות שחשבו שהן חזקות כמו סלע ויכולות להסתכל במראה בלי שום בעייה בכלל, אבל כשראו את הראש החלק, במקום לחייך באושר ולהודות לו, יתברך, שהחיין וקיימן והגיען לזמן הזה, פרצו בבכי נורא וכל השבוע הסתובבו קפואות, עם עיניים אדומות, ונראו, לא עלינו, כמו אשה שיושבת שבעה ולא כמו כלה שחוגגת שבע ברכות. אי אי אי, איזה צמות יפות, באמת שאין לך מה לדאוג, הן לא תתפזרנה, חס ושלום, אני אגזור אותן עמוק עמוק, עד לשורשים, ואת, תשמעי לי, תשימי אותן בתוך עיתון עם נפטלין, כך הן ישמרו לך עשרות שנים, באמת, תוכלי להראות לנכדות איזה צמות יפות היו לסבתא, לא תאמיני, אפילו שלי עדיין שמורות, לא היו בהירות כמו שלך, היו שחורות כמו כושי, או כמו שאמא שלי זכרונה לברכה היתה אומרת, "אזוי ווי שאיינע נאכט", כמו לילה יפה, את מבינה יידיש, לא? אל תנסי להציץ במראה, תחכי כמה ימים, חייבים להודות שבתחילה זה קצת קשה, בכל זאת, כל השנים עוטפת את הפנים שלך עטרת זהב, אז קשה פתאום לראות ראש חלק, בלי כלום, אבל בסוף כולן מתרגלות, כן, כולן מתרגלות, ואם במקרה את לא מצליחה כל כך להתרגל, תעשי לך מנהג לא להציץ במראה בלי כיסוי ראש, זה מנהג טוב, מה שלא רואים לא קיים, וזה גם הרבה יותר צנוע, כמו האשה ההיא בגמרא שזכתה שכל בניה יהיו כוהנים גדולים או יפיפיים גדולים, אני כבר לא כל כך זוכרת מה בדיוק, העיקר, היא זכתה בבנים משובחים כי אפילו קירות ביתה לא ראו את שיער ראשה, כזו צדיקה היא היתה.

כזו צדיקה היא היתה עד שאפילו הקירות לא ראו את השער שעטף את הראש. בכיתה ד' המורה סיפרה על הצדיקה מהגמרא, וכל הבנות התפעלו ואמרו בהפסקה שהן נורא מקנאות בה על הבנים הכהנים. מקנאות על הבנים ולא על השערות שנותרו ארוכות ושלמות מתחת לכיסוי הצנוע. בזמן ההוא כולם היו כוהנים גדולים וצדיקים ענקיים והיצרים בכלל לא שלטו. לכן היה מותר לא לחתוך ולהשאיר לצדיקה מתחת לכיסוי את השערות השופעות שהקירות לא ראו. אבל בימינו פחתו הדורות. בימינו הצמות גולשות כעדר מהר הגלעד ומבעירות את היצרים. בימינו מוכרחים מספר שתיים, וכשמתרגלים עוברים לאפס.

כשמתרגלים עוברים לאפס, כן, אבל גם עם אפס את תהיי אצילה ומלכותית כמו שאת היום בתמונה שהבת שלי ראתה בעיתון, איזו תמונה גדולה, בעמוד הראשון, מתחת לחדשות, הבת שלי ראתה בעצמה, השכנה שלה הראתה לה, ומאחורייך אפשר בקלות לקרוא את השלט, ברוכים הבאים לשמחת בית מושיץ, איזה כבוד, עכשיו כולם יודעים שהחסידות שלנו קיבלה במתנה את הכלה הכי יפה בשביל הבן של הרעבי, בלי עין הרע, העיניים הוכו בסנוורים מן ההליכה הזקופה בתוך השמלה הזוהרת, מן המותניים הדקים בתוך חגורת הפנינים הבוהקת, מן הצמות הבהירות בתוך הטול עם פרחי התחרה, בסנוורים הוכו כולם, בת מלכים אמיתית, שקטה ומאופקת ישבת כל הערב, שפתייך קפוצות באצילות, עינייך מושפלות בצניעות, פנייך חוורים ורציניים, כמו נסיכה, וגם הוא, עם השטריימל הגבוהה והקיטל הלבן, כמו נסיך, אגלה לך סוד, שיישאר ביננו, כל הנערות עצרו את נשמתן כשהוא נטל את הטול באצבעותיו וכיסה את הצמות.

הוא נטל את הטול באצבעותיו וכיסה את הצמות. אצבעות רציניות וקצרות שעושות את תפקידן באמונה ומכסות את מה שצריך לכסות בבד לבן וקר. לא כמו האצבעות השמחות הארוכות שפיזרו את הצמות והביטו בעיניים לוהטות איך הן משתחררות ועוטפות את הפנים בנחשולים זהובים וחמים, צונחות על הגב בגלים ארוכים וחופשיים. לא כמו השפתיים החמות שנשקו לצמות הפרועות. הינך יפה רעיתי, הינך יפה עינייך יונים, שערך כעדר העיזים הגולשות מהר הגלעד.

כעדר העיזים הגולשות מהר הגלעד, שכה אחיה, כמו שתי עזים בוהקות, את רואה, מרוב התפעלות נהייתי משוררת, איך אפשר לא להתפעל כשרואים את היופי הזה, הנה, שתיהן פה, כמו שהבטחתי, שלמות לגמרי, חבל שהרבנים לא מרשים לעשות מהן פאה, גם הפיאות שקנית יפות, אבל לא ככה, מי יודע, אולי הוא ירשה לך לעשות צמות לפיאה הארוכה, תשאלי אותו, מה יש להפסיד, ואם כן, אני אסדר לך כזאת תסרוקת שאף אחד לא יאמין שזו פיאה, זהו, כמעט גמרנו, עכשיו נשאר רק להחליק עם המכונה, מספר שתיים, כן? זה כבר הולך מהר מאוד, עוד רגע תהיי רבנית אמיתית, איזה שידוך טוב, כל החברות מקנאות, תגידי, מה עם החברה הטובה שלך? נו, את יודעת, זו עם התלתלים השחורים, הבת של ראש הישיבה. האחות הגדולה שלה עוד לא התחתנה? מסכנה, יש לה חטוטרת רצינית, חטוטרת, את מכירה את הביטוי, כך קוראים לאחות גדולה שלא מתחתנת ויושבת כמו גיבנת על הצוואר של אחותה הקטנה ולא נותנת גם לה להתחתן, מה אני אגיד לך, אחיות גדולות לא נשואות זו צרה צרורה, ולכן אבא שלי, זכרונו לברכה, תמיד היה אומר שאנחנו לא צריכים לאמץ את המנהגים של לבן הארמי, מה, אנחנו חסידים של לבן? הוא הרעבי שלנו? אז מה אם לבן אמר ליעקב אבינו לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה, אנחנו יכולים לנהוג אחרת, אם לא הולך עם הבת הגדולה צריך לעבור הלאה, רק לא להיתקע, אבא שלי, עליו השלום, תמיד היה מספר על המשפחה של חבר שלו שנמחקה כולה בגלל מעשה לבן, היו לחבר הזה שתי בנות והוא לא הסכים לחתן את הקטנה לפני הגדולה, רק בסוף, אחרי הרבה שנים, כשראה שעם הגדולה זה בשום פנים ואופן לא הולך, רק אז הוא הסכים, אבל זה כבר היה מאוחר, היא כבר היתה מבוגרת ולא הצליחה ללדת, לא עלינו, איזה אסון, כל המשפחה הלכה בשואה ונשאר רק הוא עם שתי הבנות ונהג כמעשה לבן, צריך לדבר עם ההורים של החברה שלך שלא יחזרו על הטעות של החבר של אבא שלי, זכרונו לברכה, ויתנו לה, מסכנה, להתחתן. אולי את תדברי איתם? עכשיו את רבנית מכובדת, לך הם יקשיבו, תגידי להם לא משנה מה, העיקר לא להיתקע.

העיקר לא להיתקע, תיזהר, אתה לא רואה לאן אתה חותר? מה אתה יושב ככה תקוע בלי לזוז, בחיי, אל תגיד לי שנידלקת על הדוסיות האלה, במי אתה בוחר, בזאת עם התלתלים השחורים או בזאת עם הצמות הבלונדיניות, הי, את, אולי תגידי לחברה שלך להפסיק להשתולל עם המשוטים, אתן עוד עלולות להתהפך, עזוב, אל תתקרב אליהן, אני רואה שבאמת הבלונדינית הדליקה אותך, את שומעת, החבר שלי לא מצליח להזיז ממך את העניים, אז אולי תגידי לחברה שלך שתעצור רגע ותתני איזה חיוך, אני רואה שאתן רוצות תחרות, קדימה, שתהיה תחרות, הנה אנחנו באים, החבר שלי המסכן לא יודע לאן הוא חותר, המשוטים שלו מסתבכים כשהוא מסתכל עלייך, עזוב אותה, בחייך, מצאת עם מי להתחיל, הדוסיות האלה בחיים לא דיברו עם גבר, אני מכיר אותן, בכלל אין להן גוף לאלה, הקפיאו להן אותו בדיפ של השולחן ערוך, איזה צחוק, הן בכלל לא יודעות לחתור, תראה, הן נתקעות בסבך, יאללא, בוא נזוז מפה, אל תחתור לכיוון שלהן, בסוף גם אנחנו נתקע, תראה, אני לא מאמין, היא מסתכלת עליך, בחיי, היא אפילו מחייכת, חיוך קטן וביישן של דוסיות, יו, איזה צמות, בסדר, נכנעתי, אני זורק את הלולאה לענף וקושר את הסירה, רגע, אל תרד, חכה שהסירה תתיצב, זהו, גמרנו.

זהו, גמרנו, בקלי קלות, כמו שאמרתי לך, עכשיו תשימי את הפיאה הארוכה, נראה איך היא יושבת עלייך, איזה יופי, ממש לא להאמין, פעם, מקילומטר היו רואים שזה לא טבעי, אבל היום, כלום, אפילו מקרוב לא שמים לב, ממש כמו שיער רגיל, אני מתחילה להבין את הפרענקים שמתנגדים לפאה, מבינה, אבל לא מקבלת, אנחנו לא ככה, אצלנו היופי של האשה חשוב מאוד, הוא אמר לך על זה משהו בלילה? את לא חייבת לספר, אבל תדעי לך שמותר, כשמספרים, הקשר מתחזק ונהיה כמו דבק, לנו, הנשים, מותר לדבר, לגברים אסור, להם יש ביטול תורה, והוא, על אחת כמה וכמה, הוא הרי מתמיד גדול, ואחרי מאה ועשרים שנה הוא יהיה הרעבי במקום אבא שלו שליט"א, איזה שידוך, כל החברות מקנאות, הוא אמר לך משהו אתמול בלילה? איזה פסוק משיר השירים, את יודעת, הינך יפה, רעייתי.

הינך יפה, רעייתי, הינך יפה עינייך יונים מבעד לצמתך, אל תצחקי עלי, אחרי שראיתי את הדיבוק בתאטרון למדתי את השיר בעל פה, לא שרתי אותו לאף אחת, רק לך הוא מתאים, כאילו יצאת משם, ראית את ההצגה? חשבתי שלכאלה הצגות אתם הולכים, זה על אהבה שפורצת מתוך הבגדים השחורים, אהבה גדולה שאפילו המוות לא מצליח לקטוע, ככה אני רוצה לאהוב אותך, להרגיש אותך, ללטף את העדר הגולש מן הגלעד, אני מרגיש איך האש בוערת בך מבעד לבגדים הארוכים, מתוך הצמות הכלואות, פורצת מן הדיפ של השולחן ערוך.

השולחן ערוך אמנם פוסק שלגבר אסור להסיח עם אשתו בשעת מעשה, אבל לפני כן מותר, כדי לפייסה, שתקיים עימו את המצווה ברצון, הרבנית סיפרה לך הכל, לא? אולי אני טועה, מה לעשות, אני לא תלמיד חכם, יכול להיות שזה לא כתוב בשולחן ערוך, אבל בספרים הקדושים של הרבנים זה כתוב, בזה אני בטוחה, שם כתובות כל ההוראות, לאישה אין הרבה כללים, היא רק צריכה לשכב בשקט ולקבל אותו אליה בשמחה, והכי חשוב לא לצעוק בזמן הביתוק, אין מה לעשות, אסור להשמיע אנחות, שלא ייבהל ויישמט, חייבים לתת לו את ההרגשה שזה לא כואב.

זה לא כואב, אהובתי, זה לא כואב, אני מרגיש אותך כמו מעיין, הצמות שלך שורפות אותי, אל תסכימי שהם יגזרו לך אותן, תבטיחי לי לשמור עליהן, לתמיד.

תבטיחי לי לשמור עליהן, לתמיד, כמו שאמרתי לך, אל תשכחי להוסיף להן נפטלין לפני שאת אורזת אותן, פעם, לפני הרבה שנים, כשהסבתא שלי היתה כלה, הן היו מתפוררות לגמרי, מסכנה שכמותה, לא נשאר לה שום דבר להראות לנכדות, אבל בימינו הן נשמרות מצויין, בימינו זה אחרת.

בימינו זה אחרת, בימינו כבר לא סוקלים כלות בבוקר שאחרי החתונה, מה את נעלבת, יש חוק כזה בתורה, בחיי שלא המצאתי, למדתי את זה בתיכון, איזה קטעים רצו בכיתה, החתן קם בבוקר ולא מוצא דם על הסדין, והופ, סוקלים את הכלה, אבל בימינו זה לא כך, אפילו לא אצלכם, אין לך מה לדאוג, מקסימום, בזמן שהבעל הצדיק שלך יקיים את המצווה, תטפטפי על הסדין כמה טיפות מהאצבע, מה את בוכה, זה בכלל לא יכאב לך, שריטה אחת קטנה וכבר יהיה לך מספיק דם בשביל כתם מכובד, ובבוקר, כשישאלו אותך מה קרה, תגידי שנחתכת כשעשית סלט.

נחתכת כשעשית סלט? זה נראה לא טוב, כדאי לשים מישחה, שהאצבע לא תתנפח, נעשה את זה מהר, לפני שהוא חוזר מבית הכנסת, את צריכה לקבל אותו בשמחה ולא עם פצע פתוח, איזה חתך עמוק, זה מה שקורה כשמתחתנים ולא יודעים לבשל, אמא שלך פינקה אותך יותר מדי, אפילו חביתה לא עשית אצלה, אבל אין לך מה לדאוג, את תתרגלי, כמו כולן, בסוף, בלי להרגיש, עוד תהיי רבנית גדולה ובלעבוסטע מצויינת, כן, כן, כלה יפה שלי, ככה זה, כולן מתרגלות בסוף, כולן.