אריאנה מלמד ממשיכה את רשימת הספרים הטובים שבלעדיהם החיים לא היו שלמים: והפעם, עוד כמה מילים על ראבלה, יוצר ענק שלא המציא דבר
פורסם:
06.02.03, 13:19
פרנסואה ראבלה, ראשון היוצרים הגדולים של הספרות המודרנית, בעצם לא המציא דבר. אפילו גיבוריו בספר "גרגנטואה ופנטגרואל" כבר היו מוכרים לקהל הקטן של רוכשי חוברות-בהמשכים בשווקים. השניים היו דמויות בדויות שסיפקו לקוראים לא מעט צחוקים, פשוט מפני שעלילות של ענקים ושל גמדים נראו
כעניין מבדח ביותר למשכיל של ימי הביניים המאוחרים: מצחיקים כפריקים, כליצנים בקרקס – ותו לא. הקוראים הראשונים של ראבלה יכלו איפוא להצטייד בסכין כדי לבתק את הדפים של הספר, כמקובל בימיהם, ולהתחיל להתענג על מה שמוכר ואהוב – אבל כאן ציפתה להם ההפתעה הגדולה של חיי הקריאה שלהם, הפתעה שהחרידה את אבות הכנסיה הצרפתית עד כדי כך, שעם פרסומו של כל כרך מחמשת כרכי הספר, מייד חובר צו שאסר על המשך ההדפסה.
כי הענק גרגנטואה, בעטו של ראבלה, הפך לאדם מורד. הוא הקים מסדר של נזירים ונזירות שחיו יחד, וחוקיו היו פשוטים מאד: "עשה כרצונך", וזהו זה. הנזירים התעוררו כשהתחשק להם, אכלו, שתו, עבדו וגם זיינו (ראבלה כותב כך, ועוד מעט נדון בלשונו ובמשמעות הוולגריות), כשרצו בכך: הם היו הדוניסטים מושלמים, הם ידעו לשעשע את עצמם בלי גבול –ובעיקר, בלי עול מעיק של כנסיה קתולית חשוכה ומבוהלת. מה שהבהיל את הכנסיה היתה תנועת הרפורמציה של לותר. זו החלה לקנות לעצמה חסידים בצרפת, ותגובת אביריו של אלוהים היתה להסתגר ולהשתבלל בתוך מערך של איסורים חמורים וחסרי שחר, תוך כדי איום בנוכחותו המתמדת של השטן. תלמד יוונית? השטן יעמוד מאחורי כתפך ועוד מעט יחנוק אותך. חשוב באופן עצמאי וגם תנסה ללמד אחרים לחשוב? הנה, קלשונו של השטן מונף לעברך, ואם הוא לא מפחיד, אז נראה לך מה זה. קדימה, כופר, תישרף בגיהנום, אבל לפני זה נעלה אותך על מוקד.
חזון על חירות
משכילים בצרפת ובמקומות אחרים, רדופים ונבוכים ודי מבולבלים, יכלו לפגוש ב"גרגרנטואה ופנטגרואל" חזון אוטופי מרהיב על חירות. ראבלה כתב כי רק מתוך חירות גמורה מפני דיכוי יכול אדם לממש את יכולותיו: לפילוסופים של זכויות האדם נדרשו עוד 200 שנה להבין את זה, אבל הם כבר לא היו מצחיקים. אצלם אין ענקים.
גרגנטואה מספר לקוראים כיצד במנזר שלו כולם – גברים ונשים –יודעים קרוא וכתוב, מנגנים ועושים מוסיקה, דוברים חמש או שש שפות – בספר הוא חוזר וממליץ ללמוד עברית, לא רק בגלל כתבי הקודש אלא כדי לחקור את מסתרי הקבלה – וכולם מצויים ברזי הרפואה והמשפט האזרחי, הפילוסופיה והשירה, מבלי לכופף את צוואריהם תחת עולה הכבד של השכלה אוניברסיטאית ממוסדת, שבניה נפוחים מחשיבות עצמית ומבוהלים מפני הצל של עצמם.
אחד הפרקים המופלאים בספר מתרחש בעת שפנטגרואל – בנו הענק של גרגנטואה הענק – יוצא לטיול ביון המדפים המאובקים של הספריה של הסורבון, היכל הידע הפריזאי הגדול. ומה הוא מוצא שם, אם לא אינספור כרכים מלומדים של עבודות על אודות הצואה האנושית? ברור שפנטגוראל צוחק, ואנחנו איתו, אבל הוא מיטיב לצחוק מאיתנו, משום שעוד לפני כן למד מאביו כיצד יש לנגב את התחת נכון: עם אווז. מי שלא מאמין, ייטול נא את "עשו" של מאיר שלו וימצא בו מיחזור חביב של הרעיון.
סאטירה נוקבת
האנטומיה האנושית משעשעת לא פחות מנפש האדם, וראבלה מקדיש לה פרקים נבחרים בספר. הפופולאריות של "גרגנטואה ופנטגרואל" אך גברה משבני הרנסנס המוחר נצטוו לשמור על "לשון נקיה", והגוף האנושי, על הפונקציות הבסיסיות שלו, נדחק אל מחוץ לספרות עד שהגיע לספתו של הפסיכולוג המודרני. גם כאן אפשר היה למצוא עושר מפעים של חירות, בלי פחד ובלי משוא פנים.
רופאים מנוכרים, כמרים מושחתים, תאולוגים מטומטמים, שופטים גרגרנים, אצילים תאבי-בצע - איש לא נמלט מנוצתו המושחזת של ראבלה, ממבטו הצלול והמפוכח. יותר מכל יוצר אחר שקדם לו, הוא השכיל לרתום את עוצמותיה של הסאטירה לאמירה פילוסופית וחברתית נוקבת, שלא איבדה מאומה מצלילותה למרות שחלפו 471 שנה מיום שהגיע הספר לשווקים.
ב"מימזיס", ספר נפלא שמתחקה אחרי 2000 שנות ספרות מערבית, כותב אריך אוארבך על גדולתו של ראבלה, היוצר שלא המציא דבר, שנטל דמויות קיימות מן הדמיון והפיח בהן חיים מורכבים: אוארבך טוען, שגדולתו של ראבלה מצוייה בכושרו לשחק עם כל רעיון שאנחנו נתקלים בו, להציבו במהופך לחשיבתנו הקונוונציונלית, ובעיקר – בכושרו לפתות אותנו לצאת אל האוקיינוס הגדול של הדעת, שם נשחה מתוך חירות גמורה – אבל לגמרי לבד, ולחלוטין מתוך אחריות אישית.
בשבוע הבא: האדם כורת ברית עם השטן, ויוצר את המיתוס של פאוסט.
