מכתבים אל פליצה / פרנץ קפקא

"מכתבים אל פֶליצֶה" (תרגמה מגרמנית: אילנה המרמן, בחר: יורגן ניראד), שיוצא בימים אלה, הוא מבחר מתוך קרוב ל-600 המכתבים שכתב פרנץ קפקא לפליצה באואר, צעירה ברלינאית, בין 1912 ל-1917. במהלך חמש השנים האלה, שהיו מהפוריות ביצירתו - הוא כתב במהלכן את "גזר דין" (אותו הקדיש לפליצה), "הנעדר", "הגלגול" ועוד - הוא התארס עמה פעמיים. האירוסים השניים בוטלו בשל מחלת השחפת שחלה בה. במארס 1919 נישאה פֶליצֶה לאיש עסקים ברלינאי וילדה לו שני ילדים. היא נפטרה ב-1960 בארה"ב. להלן מכתב אחד, שנשלח בשנה הראשונה להיכרותם.

8.11.12

העלמה פֶליצֶה היקרה!

מכתבה שלפני לפני-האחרון (ולא "המכתבים האחרונים", כפי שהיא כותבת) בלבל אותי, בזאת אין ספק, ואולם לא ידעתי שזה היה כה נורא כפי שעלי להסיק עתה ממכתבה האחרון. האומנם באמת חסר-ביטחון אני עד כדי כך? וקוצר הרוח שלי החבוי עמוק-עמוק, ואי שביעות הרצון שלי שאין לה מרפא, האומנם רועדים הם באותיות גלויות לעין? והאם עלי להניח למכתבי לגלות לי את כוונתי? כמה עצוב סביבי, ולתוך זה אני רוצה לגרור אותה בכל כוחותי!

איני יודע אם היא מציירת לה את חיי כפי שהם באמת ותופסת על פי זה את רגישותי, רגישות עצבנית ודרוכה תמיד אבל ברגע שהיא מתפתה לצאת החוצה היא מניחה אותי כאבן. את מכתבה כבר קראתי, כמדומני, עשרים פעם: פעמים אחדות כשקיבלתי אותו; פעמים אחדות לפני מכונת-הכתיבה; לקוח אחד ישב לפני שולחני ואני קראתי את מכתבה כאילו קיבלתי אותו בזה הרגע; קראתי אותו ברחוב, ועכשיו – בבית. אבל איני מוצא עצה ואני חסר-אונים. אילו היינו יחד, הייתי שותק, מאחר שאנחנו רחוקים, אני נאלץ לכתוב, שאם לא כן אמות מרוב צער. מי יודע אם איני זקוק ללחיצת היד ההיא יותר ממנה, לא היד שמרגיעה אלא היד שנותנת כוח. עייפותי אתמול גברה כל-כך, גברה עד מוות, עד שלאחר החלטות רבות בכל זאת ויתרתי לבסוף על כתיבה בלילה. בערב שוטטתי ברחובות שעתיים, ולא חזרתי אלא כשידי קפאו לי כליל בתוך הכיסים. אחר-כך ישנתי כמעט שש שעות רצופות ורק במעורפל אני זוכר שחלמתי עליה, ובחלום, על כל פנים, קרה איזה מקרה רע. זו היתה הפעם הראשונה שחלמתי עליה וזכרתי זאת. עכשיו עולה על דעתי שהחלום הזה הוא שהעיר אותי, אם כי רק לרגע קל, בפעם האחת שהתעוררתי בלילה הזה.

בבוקר, אגב, העירו אותי לפני הזמן, כי האומנת שלנו נכנסה לדירה בסערה ובישרה בצעקה, צעקה שנשמעה לי אימהית ממש בנים-ולא-נים שהייתי שרוי בו, שאחותי ילדה בת סמוך לאחר חצות. הוספתי לשכב עוד שעה קלה – במישרין אין מעירים אותי אפילו בשעת חירום, אבל הרעש מאחורי כל הדלתות הוא שמעיר אותי – ולא יכולתי לתפוס למה האומנת מקבלת את הלידה הזאת בחמימות כזאת, שהרי אני, האח והדוד, לא הרגשתי בלבי כל חמימות אלא רק קנאה, אך ורק קנאה בוערת באחותי, וליתר דיוק, בגיסי, כי לי לא יהיה ילד לעולם, בדבר הזה אני בטוח אף יותר מאשר ב- (מוטב שלא אדבר בלי צורך על פורענות גדולה מזו).

ובכן, היום אני עליז כל-כך, עליז לאחר לילה שישנתי בו די צורכי ולאחר ערב שמרוב זהירות אווילית לא ניצלתי אותו. עלמה יקרה שלי!

שלה, פרנץ ק'

מתוך "מכתבים אל פליצה" מאת פרנץ קפקא, תרגמה מגרמנית: אילנה המרמן, בחר: יורגן ניראד, הוצאת פרוזה אחרת, עם עובד