| |
ונשמרתם לנפשותיכם
טוב שיש בעולם צבי בר אחד, שחוזר ואומר, בהיגיון ובהגינות נדירה בשיח הפומבי בישראל: אין לנו, כאזרחים, כל יכולת להיות גיבורים במלחמה הזאת
שבועות ספורים, אולי ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת המפרץ השנייה, כבר מסתמן גיבור אזרחי צנוע אחד: ראש עיריית רמת גן, צבי בר. בעיר שלו חוו כבר את הפרק הקודם, ויש אלפי אנשים שוודאי לא זקוקים לתקציר האירועים כדי לדעת מה עליהם לעשות. רבים ירצו לארוז את פקלאותיהם ואת משפחותיהם וללכת משם. אחרים אינם יכולים להרשות לעצמם טיול מאורגן.
בר חבר לעיריית קריית גת, מצא פתרונות לוגיסטיים פשוטים למדי, ועל כך הא ראוי לכל ההוקרה שבעולם, אבל אמש, בתוכנית "משעל חם", הוא מצא את עצמו מותקף. על-ידי הרמטכ"ל דווקא. אליבא דיעלון, לא צריך להיכנס לפאניקה. כאזרחית שטרם איבדה את זכרונה, אני מבקשת, ברשותכם, להתווכח עם המופקד על ביטחוננו. ונתחיל בספר הספרים.
"ונשמרתם לנפשותיכם" - זוהי מצווה שאין לי שום סיבה לפקפק בחשיבותה הערכית. זהו גם צו ההיגיון הבסיסי, האזרחי, כשאין מפריעים לו בנימוקים אידאולוגיים נעלים אבל חסרי שחר. ייתכן מאוד שהסבירות לאסונות גדולים במהלך המלחמה הבאה נמוכה ביותר. ייתכן אפילו שלא יקרה דבר לאזרחי אזור א', ואפילו המודאגים ביותר שביניהם יוכלו להתקין עציצים נאים ממסכותיהם כבר ביומה הראשון של המערכה. אלא שבמצב של אי-ודאות מוחלטת, רשאי וצריך כל אזרח חושב לעשות לעצמו מין חשבון כזה: בפעם הקודמת ירו טילים על ישראל? ירו. היו פגיעות רציניות ברכוש באזור רמת גן? היו. הפטריוטים עבדו? לא עבדו. היינו מבוהלים? ועוד איך. המלחמה ההיא לא תרמה במאומה לחוסן הנפשי של חלק מהאזרחים כאן, והידיעה המאוחרת שבמקום מסכות האב"כ אפשר היה לחלק עציצים כי המסכות לא יעילות – אף היא לא הועילה ליצירת תחושה של ביטחון ואמון בדוברים רשמיים, גם לא בצבאנו המהולל.
צבי בר ביקש, בצדק גמור, לדעת איזה מעשה גבורה בדיוק אנחנו אמורים לבצע כאזרחים חמושים בניילון. ברווזים במטווח אינם גיבורים. הם פשוט מטומטמים. מי שמתנגד מטעמים עקרוניים לעזיבת בתים באזור המועד לפורענות, אומר בעצם ששומה על האזרח להיות ברווז. במלחמת העולם השנייה חשקו הבריטים שפתיים ושלחו את ילדי לונדון לכפרים. כך נוהגים אנשים הגיוניים, ודאי כאשר מידת הסכנה לא ידועה. ניסיתם להדק מסכה על פניו של פעוט? חשבתם לרגע למה זה מגיע לו?
כשעוברים את מחסום האיי-קיו החד ספרתי הנדרש כדי להגיע למסקנות כה פשוטות, מנסים הרמטכ"ל ודוברים אחרים מטעם, את כל מחסן הנשק של הטיעונים החבוטים: לא ייתכן לקום וללכת, אפילו לתקופה קצרה, כי מה זה אומר עלינו כעם? מה יהיה עם המשק? ככה לא מתנהגים. עלינו להפגין "חוסן לאומי".
בית לא עוזבים, יטענו בלהט מקדשי האתוס הביטחוני. ובכן, אנשים הגיוניים עוזבים כאשר תפיסת הסכנה שלהם אומרת להם לעזוב. למשל, כשהר געש מאיים להתפרץ ליד הבלוק או כששיטפון גדול צפוי ברחוב הסמוך. הבעיה של מלחמת המפרץ הבאה היא שאם מישהו ממקדשי האתוס יודע משהו, וגם זה בספק גדול – המידע אינו נמסר לאזרחים. כך שכל אחד מאתנו אנוס להרכיב לעצמו תרחישים פרטיים, ולבדוק האם "ונשמרתם לנפשותיכם" גובר על האינטרס הלאומי המפוקפק-משהו.
טוב שיש בעולם צבי בר אחד, שחוזר ואומר, בהיגיון ובהגינות נדירה בשיח הפומבי בישראל: אין לנו, כאזרחים, כל יכולת להיות גיבורים במלחמה הזאת. מי שרוצה להגיף תריסים וללכת מהבית עד יעבור זעם וזקוק לסיוע – ימצא אותו בעירית רמת גן ואצל ראשה, שעומדים יפה בפרץ הפטריוטיזם הרשמי ועושים את המעשה הנכון היחיד.
|
