אבי כל הפאוסטים

נסיבות מותו של דוקטור פאוסטוס, על פי כריסטופר מארלו, פשוטות ונהירות מאד: בהתאם להסכם עם השטן, הוא משיב את גופו חסר החשיבות לאדמה, אבל נפשו אמורה להיצלות באש הגהינום. אבל פאוסטוס של מארלו הוא רק הראשון בסדרה של פאוסטים שרדפו את המחשבה האירופית עד אחרי מלחמת העולם השנייה, ורובם נולדו בתיווכו של גתה: "פאוסט" שלו הפך לאבי-כל-הפאוסטים, ופאוסט שלו, בניגוד לקודמים, מבוסס על דמות אמיתית שכדאי להכירה כדי להבין מדוע האגדה שרדה, ומדוע היא ממשיכה לעורר הד כה עמוק בנשמותינו.

האיש שאסור לומר את שמו

נסיבות מותו המדוייקות של המכשף הגדול אגריפה פון נטסהיים לא ידועות לנו. הוא הלך לעולמו בתוך מנזר בנדיקטיני, כנראה אחרי ששלוחיה הזועמים של הכנסיה השיגו אותו סוף סוף וחבטו בו, כמעט עד מוות. יותר משלושים שנה הם ביקשו להניח את ידיהם על האיש שהפך לסמל של בעתה: אדם שסבר כי אין גבולות לידע האנושי ואין מחסומים בדרכה של הנפש אל הידע.
הוא נולד בקלן בשנת 1486, וכבר בנעוריו נודע כמרדן גדול שהתעקש לדבר רק לטינית עם סובביו. הוא קנה השכלה אוניברסיטאית רחבה, שימש כמזכיר של שועים ושליטים, אבל זה לא עניין אותו במיוחד. אגריפה היה איש חסר מנוח שנדד ברחבי אירופה והתפרנס מהוראה, רפואה, גירוש שדים, עבודות תיוון דיפלומטיות ומיני עיסוקים שהיו כרוכים בלחשים ובהשבעות ונחשבו לגמרי רציניים בזמנו. הוא נשבה בקסמיה של חכמת הנסתר, והשאיר אחריו טקסט מדהים שהיה מוכר היטב לגתה: “De occulta philosophia”’, יצירה מונומנטלית שמתיימרת לסכם את כל הידע המאגי שנצבר מאז מילת הלחש הראשונה ועד ימיו של אגריפה ממש. הספר ראה אור בשנת 1532 באנטוורפן. הספר לא שרד. אגריפה עצמו היה לקוריוז לא מזיק בהיסטוריה של הרעיונות, וגם החבורות הסודיות של מכשפים שאגריפה ביקש להקים לא החזיקו מעמד, אבל הרעיונות עצמם ממשיכים לחלחל בתוך הספרות המודרנית עד עצם היום הזה, ומכאן חשיבותו של המכשף.
הוא האמין שהאדם הוא העתק מיניאטורי של אלוהים, ולכך התכוון הכתוב "נברא בצלם". אם כך, יש לאדם זכות לתור בכוחות עצמו אחר מצבורי הידע האנושי. את אלה צריך למצוא בכתבי חכמים בכנסיה ומחוצה לה, ואין בוחלים באויבי הכנסייה, מפיתגוראים ועד חכמי קבלה, כדי לפענח את סודות היקום. גם היקום בכללותו אינו אלא התגלמות של אלוהים, וליקום – כמו לאדם עצמו – יש נשמה.
למעשה, לכל יש נשמה: לחי ולצומח, לעננים ולאבנים. נשמתם של הדברים מתגלה בתכונות המאגיות שלהם, ומי שיודע את התכונות הללו יכול להפיק הרמוניה עילאית מן היקום. דוגמאות? בבקשה: המגנט מושך אליו את הברזל, וזו ההוכחה לקשר המיסטי ביניהם. מי שיענוד על צווארו אבן ושמה הליוטרופ – אחת מן האבנים שחכמי האלכימיה ביקשו לגלות אבל לא נסתייע בידם – יהפוך מייד לרואה ואינו נראה. ומי שמבקשת להימנע מהתעברות, טוב תעשה אם תשתה שתן של פרד מדי חודש בחודשו, יען כי הפרד עקר, ותכונה זו שלו מועברת לאדם היודע על קיומה.
וכיצד נגלה את סודות היקום? בקסם ובכישוף, שאינם נחלת הכלל אלא נועדו רק לחכמים ספורים ונבחרים. הללו צריכים להתאגד בחבורות ולכרות בריתות של חילופי-ידע, ולא ברור מה בדיוק קורה אחר כך: בין אם חשש מפני הצנזור הכנסייתי ובין אם ביקש לשמור את המכניזם של גילוי הידע לעצמו, אגריפה לא השאיר לדורות הבאים אפשרויות להתחבט בשאלה דרך כתביו.

ומה עם אהבה?

מעל לכל, הוא היה איש מאמין. הנוכחות האלוהית, מילתו של האל הנגלית לחכם, היא הפיצוי על כל הייסורים שאדם חייב לעבור בהיכנסו למבוכי הידע וכשהוא בוחר לאבד את התמימות. אלא שאמונתו של אגריפה, יותר מחבורות-הסתר שהקים פה ושם באירופה, נחשבה מסוכנת מכדי שיוצרה יוכל להתקיים. כמו אינטלקטואלים אחרים בני דורו, ממש כמו פרנסואה ראבלה עצמו, נזקק אגריפה לתמיכתם של פטרונים רבי-השפעה כדי לחמוק מאוייביו, אלא שהוא הרבה להסתכסך איתם ויצא לו שם רע של מכשף יהיר שאינו מוכן לשעשע את החצר בקסמים פשוטים מעשה-בית.
הדומניקנים שנואי נפשו דאגו לסדר לו גזר דין מוות מלכותי, הוא נמלט לצרפת, התחנן על נפשו וקיבל סוג של חנינה בתנאי שלא ידרוך עוד על אדמת צרפת, וביולי 1532 נעלמו עקבותיו. התחנה הבאה שלו: קבר במנזר בנדיקטיני בואכה ליון.
בחייו של אגריפה, הגורל הפאוסטי ברור ופשוט לגמרי, וכל מאמין רציני ודוקטרינרי יכול לספר את תולדותיו ואת מותו ולהסתפק בו, מפני שהוא תאם להפליא את תמונת העולם הכוחנית שהכנסיה בחרה לקעקע במוחותיהם של מאמיניה. אבל גתה סירב לקבל את הסיפור כפשוטו, ובעידנו של גתה כבר ניתן היה לגלות כוחות וסודות שעוצמתם שוות-ערך לעוצמתו של השטן, אם לא יותר מזה. גתה כתב את החוזה המקורי של פאוסטוס עם כוחות האופל כך שלפאוסטוס ניתנת הזדמנות לתור אחר אהבה. כן, והוא מוצא אותה. בדיוק בנקודה זו, בדמותה של מרגרטה, הלא היא גרטכן הטובה, נפרדת הקלאסיקה ממרכז הזירה המחשבתית ומפנה את מקומה לרומנטיקה, אבל בכך עוד נעסוק כשנגיע לכתבים שעיצבו את פניה של המאה התשע עשרה.
צילו של פאוסט ימשיך, ככל הנראה, ללוות את המחשבה האנושית עד שנבין בדיוק את מקורות הרוע ונוכל למצוא להם פתרון מניח את הדעת – כלומר, אולי לנצח. אבל הוא אינו המודל האנושי היחיד למאבק בכוחות גדולים מאיתנו. יש מודלים נוספים – מודרניים יותר בתפיסותיהם – והם כבר עוסקים במאבקים הפנימיים בין אדם לבין נפשו המסוכסכת. נמצא אותם בדמותו של דון ז'ואן ונמצא אותם בדמותו של דון קישוט, אבל קודם צריך לחפש - ולמצוא - את האדם החדש, המודע להתפתחויות המאבקים שלו, במחזות של שייקספיר.

בשבוע הבא: מדוע שייקספיר הוא באמת בן-זמננו, ומדוע "הסערה" הוא מחזה כה מופלא.