נקמה על נקמה

היו לנו בדיוק חודשיים של פסק זמן מפיגועי טרור. אבל השקט היה מטעה. תשומת הלב הציבורית הייתה נתונה לעניינים הפוליטיים והכלכליים, אבל לאנשי השב"כ, למשטרה ולמפקדי צה"ל היה ברור כי זו רק שאלה של זמן עד לפיצוץ הבא.
מה גרם לשקט הזה? בראש ובראשונה הוא הושג בגלל הלחץ של כוחות הביטחון, מעצר מאות מחבלים, חשיפת אמצעי לחימה ומעבדות חבלה, וגם בגלל העוצר, הסגר, המחסומים, מדיניות היד הקשה והכיבוש מחדש של שטחים כמו הקסבה של שכם.
אבל על אף כל המכות הכואבות של צה"ל, על אף הסבל האנושי – המוטיבציה הפלסטינית להמשיך להלחם בישראל לא ירדה. מספר הצעירים המוכנים לבצע פעולות טרור לא הצטמצם. נשק לא חסר וגם הידע להכנת מטעני חבלה הפך לנחלת רבים. בחודשיים האחרונים סוכלו ע"י השב"כ 122 פיגועים, על אף שהגדר הביטחונית עדיין איננה קיימת.
בשבועיים האחרונים, בעיקר בגלל פעולות צה"ל ברצועת עזה ובקסבה של שכם, שגרמו להרבה אזרחים הרוגים, ביניהם אישה בהיריון, ילדים ומבוגרים – השתדלו החמאס והג'יהאד לנקום.
לדוברי הממשלה היה קל מאוד אתמול להטיל את מלוא האחריות לפיגוע על ערפאת. אבל במציאות הטרור ובכאוס שנוצר במיוחד מאז אפריל האחרון ומבצע "חומת מגן" – לערפאת כבר אין כל יכולת השפעה על הטרור במיוחד לא הטרור בגדה, ולבטח לא על החמאס או הג'יהאד שמצפצפים על נשיא המוקטעה.
השנאה שאין לה גבולות, יחד עם ההרגשה הפלסטינית שאין כבר אור בקצה המנהרה, עם כל כך הרבה הלוויות הרס וחורבן נותנים ברחוב הפלסטיני הרגשה שאין יותר מה להפסיד – כל אלה הופכים לחומר הדלק המאיץ את מעגלי הנקמה של הטרור. דפוס ההתנהגות שנוצר בשנתיים וחצי של המלחמה פעל גם אתמול. זהו דפוס פעולה מעגלי קבוע, של פעולה ותגובה, נקמה על התגובה ונקמה על הנקמה. היום או מחר פעולת תגובה של צה"ל ואחריה הנקמה הפלסטינית, וחוזר חלילה.