החולה: אינפוזיה של שקט

כבר בכניסה התברר שבעצם היינו צריכים להביא ילד. פעם, כשעוד היינו ילדים, היה אגם החולה אתר מועדף לטיולים שנתיים מן הזן האינדוקטרינרי: קודם למדנו על ייבוש ביצות, אחרי זה לקחו אותנו לביצה מיובשת והסבירו לנו למה זה מפעל ציוני חשוב. אני חושבת שחינו של האתר בעיני מחנכים סר מעט כיוון שעכשיו צריך להתפתל ולהסביר הכל מחדש: איך התקיימה כאן פעם מערכת אקולוגית מדהימה, עם צמחים ובעלי חיים שחברו יחד מאירופה ומאפריקה ואפילו סוג אחד של צפרדע שלא נראה בשום מקום אחר בעולם שכן במי הטיט הדשנים הללו, וג'מוסים התפלשו כאן בחדווה.
ואחר כך באו המייבשים. אלה שהאמינו כי "נלבישך שמלת בטון ומלט" הוא חלק לגיטימי משיר אהבה לנוף, רק מה, שהנוף לא היה לגיטימי בעיניהם. צריך היה לשנות אותו בדחיפות ובתעצומות נפש של פרויקטים לאומיים חשובים. וכיוון שביצות הן האויב הגדול של כל ציוני באשר הוא, גורלה של החולה סומן מיד.
לא תמיד ראו בה ביצה. במקורות היא "ים" או "ימה". אפלולית ומסתורית, לחלוטין בלתי עבירה, כזו שהשומר נפשו ידיר ממנה את רגליו. חוקרי טבע ומבקרים שהיו בה, עד שנות ה-40 של המאה הזאת, ידעו שיש אזורים שאפילו חזירי הבר נמנעים מלפקוד אותם, פן ישקעו באין מציל.

איך נעלמו הג'מוסים הביישניים

אבל דבר אינו נסתר מפני המפעל הציוני, ולפיכך ייבשו. ורק אחרי שגמרו לייבש נתנו את הדעת על כמה סוגיות. ראשית, העלמותם של הג'מוסים. לא שזה משנה סדרי עולם, אבל תמיד חיו כאן פרות היאור הביישניות האלה, שדי בתנועה לא זהירה של מבקר כדי להחרידם מרבצם ולהזניק אותם, חיה אחרי חיה, בדהרה מטורפת למציאת מחסה מפולשים. כיצד נעלמו? על כך יש לפחות שתי גרסאות. במבנה שבו פוחלצים לרוב, בכניסה לאתר, תוכלו לשמוע מפי האחראים ש"בזמן הצנע הם נעלמו".
-איך נעלמו?
-אה, טוב, נו, אכלו אותם.
אבל זקני העמק, שלא לציטוט, יודעים לספר כי זה קרה עוד לפני כן, והפלמ"ח אחראי להיעלמות, כי התקיים מין ספורט אתגרי שכזה בשולי החולה: לצפות בג'מוס, לירות בו ולבתר. בשרם אמור להיות טעים. ככה נעלמו.
ועוד צריך להסביר לילדים כי המטרה שלשמה ייבשו את החולה - תוספת של אדמות חקלאיות ליישובים בסביבתה - התגלתה כלא כל כך מעשית, יען כי האדמות המיובשות הכילו שרידים של חומרי-ביצה שלא הטיבו עם היבולים. בקיצור: פרויקט אידיוטי לגמרי, וזה עוד לפני שמדברים על הפגיעה החמורה במערכת האקולוגית המיוחדת במינה שמתקיימת רק כאן.

חיי חברה עליזים בלי חשבון

אבל את כל ההסבר הזה אפשר בעצם לחסוך מן הטף, ושיגלו את איוולותיה הגדולות של המדינה אחר כך, כשהיו גדולים די הצורך להתמודד עם חלקן. בינתיים, הסיבה שבגללה כדאי מאד להגיע, במיוחד בימי חול כשאין כאן אף אחד - ממש אף אחד - לבד מכתבת חמושה בעט וצלם, לאורך קילומטרים של מסלול - היא, שהחולה, לפחות בעיני ילדים, היא גן חיות פשוט מדהים. בלי סורגים וכלובים, בלי ג'יפים של ספארי, ונכון - גם בלי חיות טרף - אבל היא מלאה-מלאה ברווזים בכל מיני צבעים, ברווזים שלא רואים בשום מקום אחר. ונכון, אין בה פינות-ליטוף, אבל תגידו בעצמכם - לא קצתם בפארקי-היענים ובחוות האלפקות, בגן הצבאים הגמדיים בגולן ובמרבץ התנינים הגדולים בחמת גדר, ביער הקופים ובבוסתן האיגואנות אי בזה בפאתי מושב נחשל ובספארי בתל אביב ובכל סוחטי-הכסף הממושטרים שמציגים לראווה חיות כלואות באופן יצירתי, חיות שאין להן כל קשר לסביבתן, חיות מיובאות וחיות דרמטיות במראיהן ועצובות במבען - תגידו, לא נמאס
שהרי גדל כאן דור שיראה פחות ופחות חיות בטבע, מפני שפשוט יש פחות ופחות טבע. רוב החיות שהטף יחזה בהן אם לא יובילוהו לאתרים הן אלה שאיתרע מזלן להימרח על הכביש מתחת לגלגלי מכונית ממהרת. אבל כאן זה אחרת.
בעיניהם של בני שש, מה צריך יותר ממשפחה של לוטרות שיצאו להתפרכס קצת בשמש, והן מלקקות את כפותיהן בחמדה ובלי כל חשש על הדשא, מטר אחד מאיתנו, ומקיימות חיי חברה עליזים וקופצניים בלי חשבון, בלי גדרות, בלי גבולות? ומה נאה מצב שמגיח פתאום, בלי הכוונה והדרכה, מן המים כדי להתחמם מעט לפני מקצה שחיית-החזה האיטי הבא? ואם מאמצים את העין ומישירם מבט אל תוך יוון המצולה, פה ושם אפשר לחזות בדגים. פעם היו כאן 16 מיני דגים שונים, היום יש בעיקר אמנונים ומסתננים בדמות קרפיונים, שבכלל הגיעו מסיפור אחר.

עיסוי נעים בין מלחמה למלחמה

אחר כך, אם לטף יש כוח, אפשר ללכת במשעול לעבר מגדל הצפייה בעופות המים, ובהזדמנות זו להעניק שיעור קצר ולא מכביד על אודות נדידת העופות ועל השבר הסורי-אפריקני. תשומת הלב כאן נתונה בעיקר לטבע, מפני שהשמורה - השבח לאל ולשומריה - חפה מכל פעילות קיוסקים, מזנונים, רמקולים, פיתויים צבעוניים מיותרים. תראו בעצמכם איך הטף מוריד את הווליום ונרגע לגמרי.
ובסוף, אחרי אינספור ברווזים, נחזור לסיפורם של הג'מוסים. הם ממלאים את השמורה בהמוניהם - כלומר, בערך מאה. מניין הגיעו? אחרי מלחמת ששת הימים התגלה בבטחה בדואי אחד ולו עדר ג'מוסים לתפארה. שכנעו אותו למכור. מכר - העמיסו והביאו לכאן. נקלטו היטב, מתים על הבוץ המקומי, וחיים בטוב עד שמחרידים את מנוחתם.
אז אין כאן אריות. פעם היו נמרים, גם הם נכחדו. נותרו חתולים גדולים שגם עם המון מזל ייקשה על המבקר לראותם. אין בחולה שמץ של דרמה, של ריגוש קיצוני מתוכנן. בדיוק כמו שצריך להיות בביצה רוגעת ושלווה, או בים, או בימה. אחרי יום סיור כזה, נדמה לי שחינן המשוער של פינות הליטוף ופארקי-הגיפוף קצת סר.
ואם אני טועה לגמרי, יש לפחות עוד שימוש אחד לחולה. אינפוזיה של שקט, מרוכזת ותמציתית ומרגיעה כמו עיסוי נעים: משהו שכל אחד מאיתנו צריך כאן, בימי החול האחרונים בין מלחמה למלחמה.