אחרי ולפני המלחמה

ספק אם יש במחול החרדות היזום סביב סדאם חוסיין כדי להאפיל על הפחדים הביטחוניים והקיומיים היום-יומיים של הישראלים, שנותרו הפלסטיני הבודד והתורן, מוכה הייאוש והמשטמה, וכמובן השפל הכלכלי. הם יוסיפו לסייט אותנו גם לאחר המלחמה.

בינתיים, בחסות ההכנות האחרונות למיגור הרשע מעולמנו, מורידה הממשלה על דלת העם (שזה בערך מחצית הציבור) שורת גזירות כלכליות. אז מי אמר שצריך להיות סדאם כדי לאמלל עם. התזמון של התוכנית הכלכלית מושלם. איזו מחאה חברתית אפקטיבית תתארגן עתה? שקט! ממגרים את הרשע! "אבל אחריה יבוא פרוספריטי", אומרים הבכירים. לא ברור על סמך מה מבטיחה המערכת כאן עתיד מעודד יותר כתוצאה מהמלחמה בעיראק, אבל כנראה שזה עובד. כאשר הייאוש עמוק כל-כך, נאחזים גם בקש וגם בגבבה.

לפני ימים אחדים ניגש חבר שלי אל מעסיקו והרהיב עוז לבקש תוספת שכר. המעסיק כצפוי השיב את פניו ריקם, לא לפני שאמר לו שהוא אכן ראוי לתוספת, אבל הוסיף: "אחרי המלחמה נדבר". "אחרי המלחמה". זו המנטרה. אחרי המלחמה זעמם של הפלסטינים ישכך, הכלכלה תפרח והעולם הערבי יהפוך דמוקרטי ומפויס. אם במרוצת השנתיים וחצי האחרונות חיינו הפכו לגיהנום, הרי שמבעד למלחמה אורב גן העדן. אוטוטו הכל יסתדר.

הדיוט שכמותי, שאינו מבין במדיניות, בכלכלה ובחיבור שביניהם, מתקשה להבין למה אחרי המלחמה לחברי עשוי להיות יותר כסף בכיס. איך בדיוק זה יקרה. אז זהו שזה כנראה לא יקרה. אחרי המלחמה תגדל עוד יותר אוכלוסיית העוני בישראל. המתחים החברתיים המבעבעים כאן מתקשים להבשיל לכלל שינוי, מכיוון שתמיד ממתינה מלחמה תורנית שמשככת אותם.

מלחמה כמשתיק חברתי

מדובר בתופעה שממחזרת את עצמה אחת ל-8-10 שנים באופן בלתי-פוסק מאז מלחמת השחרור. בכל פעם שישראל רק מתחילה להביט אל עצמה פנימה – פורצת מלחמה: בשבע השנים שקדמו למלחמת קדש (56'), נקלטו מיליון עולים מארצות ערב. נפתח עידן המעברות הידוע לשמצה ומילת המפתח בכלכלה הייתה צנע. במפעל "אתא" פרצה שביתה גדולה, הוועידה השבועית של מפא"י ניסתה תוכנית כלכלית מקוממת, אבל לפני שמישהו הספיק להתקומם, הטנקים כבר שעטו לתוך סיני.

כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים (67') שרר מיתון עמוק, שיעור המובטלים עלה, אירועי ואדי-סאליב היוו נורת אזהרה ראשונה לבעיה המעמדתית-עדתית, ניכר קושי בהשגת מוצרים בסיסיים ופרצו שביתות. ביוני כבר היה הצבא בירדן, בסוריה ובמצרים, והחברה הישראלית נאלצה שוב לכבוש את ענייניה.

אחרי המלחמה החלה פרשיית אהבים סוערת בינינו ובין השטחים, שלימים תהפוך לרומן דמים שסיום לו אין. ישראל בפורמט האימפריאליסטי שלה אחרי המלחמה, מעכלת לתוכה 10% של כוח עבודה פלסטיני שמערבב את הטיח, עורך שינויים קלים במבנה המעמדי של החברה (הטייחים היהודים הופכים קבלני שיפוצים) ואז פורצת מלחמת ההתשה.

אחריה מגיעים יותר ממאתיים אלף עולים מרוסיה, שוב פורצות שביתות במשק, שוב המחירים מתייקרים והפנתרים השחורים מסמנים לראשי מפא"י שסאת הסבל נגדשה. ואז פורצת מלחמת יום הכיפורים.

המלחמה הבאה, מלחמת לבנון, פרצה אף היא שעה שהאינפלציה כבר הייתה בת שלוש ספרות, המתח העדתי היה בשיאו (תמ"י קמה ודודו טופז שטח את משנתו על הצ'חצ'חים), הלירה הוחלפה בשקל והצבא כבר היה בתוך לבנון.

הסיבוב הקודם במפרץ (91') התרחש אף הוא שעה שישראל החלה להציץ פנימה: גל עלייה ענק מרוסיה חשף מצוקת דיור קשה ומאות אוהלים של חסרי דיור צצו בערים. ואז שרקו הסקאדים. הבעיות אינן נעלמות, הן נערמות ומבעבעות. עד שהן יפרצו – יבוא תורה של המלחמה הבאה. בקיצור, אי-אפשר להתחיל לטפל ברצינות בחברה וגם לא כדאי, כי ממילא עד שהדברים יתחילו לזוז, תפרוץ מלחמה. פורים שמח.