כלב הצעצוע של הדמוקרטיה

זו המלחמה הכי מתוקשרת בתולדות האנושות - עוד לפני שהוטלה בה פצצה חכמה אחת. זו המערכה שנמרחת על פני אלפי שעות מסך בכל העולם מבלי שאיש יידע בדיוק מדוע. יותר מכל, זהו הקרב הכי גדול על הרייטינג שערוצי טלוויזיה בחמש יבשות השתתפו בו אי פעם.
כישראלים, אנחנו מודעים זה מכבר לכך ששיאי רייטינג נרשמים אצלנו בימים של פיגועים. ערוצי טלוויזיה בארצות הברית ובאירופה למדו מאז ה-11 בספטמבר ההוא כי אין מנוף-רייטינג יעיל יותר מאשר תחושת חרדה מתגברת. אינני יודעת אם מידת הציניות של הוגי התוכניות הגיעה עד כדי יצירת חרדה מאורגנת, אבל צפייה אינטנסיבית בשבוע האחרון בסי.אן.אן, סקאיי ניוז ופוקס ניוז, כמו גם ב-RTL ו-SAT1 דוברי הגרמנית ו-FRANCE 5 הצרפתי מעוררת בעיקר מחשבות מאוד לא נוחות על מעמדה ותפקידה של עיתונות משודרת, צמאת-רייטינג.
שתי רשתות החדשות האמריקניות הפכו גם צמאות דם. הדרמה ההולכת ונבנית בהן כוללת יותר ויותר שוטים פאליים של כלי נשק, דיווחים על המוראל של כוחותינו והתתמודדות העורף, וכמובן שרשור אינסופי של כל ארוע-לשון מתוצרת הבית הלבן והפנטגון. בסקאיי ניוז משרשרים לא רק את אלה, אלא גם כל צביר-מלים שיוצא מפיו של כל פוליטיקאי בריטי באשר הוא, ולראשונה מזה זמן רב מאוד, סדר היום הטלויזיוני אינו מתחיל בארועים מבית אלא בעוד ביקור אצל כוחותינו המתמודדים בחזית, בעיקר עם צלמים שנעולים על כוחותינו המתמודדים בחזית.
בתוך כל אלה מוקדש מעט מאוד זמן מסך לבעייה העיקרית של המלחמה שטרם החלה: גם בארצות הברית, גם באנגליה, זו מלחמה שאינה זוכה לתמיכה ציבורית מאסיבית. מה עושים? יש שתי אפשרויות מרכזיות: האחת היא לעשות עיתונות, והשניה - להכפיף את כלב השמירה של הדמוקרטיה לקול אדוניו. בשלושת הערוצים שאחריהם עקבתי, נבחרה האפשרות השנייה. אולי מפני שהיא זמינה יותר, זולה יותר, ומייצרת רייטינג. כך מתייצב לו מסדר הפרשנים אחרי כל ארוע לשון חדש ועושה את מלאכתו נאמנה, ואין שם מי שיגרד בפדחתו וישאל שאלות עיתונאיות פשוטות: האם זה באמת נכון שאיש אינו יודע אם אמנם יש בידי עיראק נשק להשמדה המונית? האם אין להעדיף את גירסת המדען (האנס בליקס המינורי) על פני גרסת המדינאי (בוש ובלייר ברטוריקה תנ"כית מאיימת)? האם אין העיתונות אמורה לשמש כמעין פילטר לאשד הלוחמה הפסיכולוגית ששוטף את הצופים ממשרדי מלחמה ומשרדי חוץ? האם אין חובתה הבסיסית, הראשונית, להרים גבה לנוכח עוד הפחדה? (סדאם ואל-קעידה מחוברים בטבור. סאדאם יבעיר את בארות הנפט. סאדאם ישתמש במשהו, לא חשוב מה, וזה בטוח, כי פרשנים רציניים חושבים כך).
אבל בעידן של מלחמות רייטינג, חובתה הראשונה של העיתונות היא ליצור עוד רייטינג, ומה שמפריע לו נדחק לשוליים. למשל המחאה הרצינית, שכמוה לא ראינו מאז מלחמת וייטנאם, של אמנים ואנשי רוח אמריקנים ובריטים. הנושא הזה ירד מסדר היום העיתונאי במהירות מבהילה, ופינה את מקומו לעוד תקריבי-משחתות וצילומי טנקים והדמייה תלת-מימדית מפוארת בזמן אמת. או למשל דיון רציני בשאלת הכשל המודיעיני הענק של העולם המערבי. ברור לכל ילד כי האמריקנים והבריטים גם יחד אינם מצליחים לארגן לעצמם ולציבוריהם תמונה ריאליסטית, שלא לומר ריאלית, של כוחה המאיים של עיראק לאשורו. לא ראיתי ראשי קהיליות מודיעין נגררים לאולפנים בציצת שערותיהם ונדרשים להסביר מדוע הם לא יודעים ומדוע נדרשים הציבורים הללו להסתמך על צבירי המלים המעורפלות כעילה לתמיכה במלחמה.

השאלות שלא נשאלו

זה לא כל כך תמים כפי שזה נראה. כשסוף סוף משדרים בסי.אן.אן משאל רחוב ובו קולות שמתנגדים למלחמה, "מאזנים" גם את אלה באמצעות מטרוניתא כפרית שמתפללת לחיי הנשיא ולהצלחתו, "משום שכך הנשיא החליט וכולנו אמורים לתמוך בו", היא אומרת למצלמה, שעוברת משם בחן לעוד סיבוב על כוחותינו. ומי שלא שלחו כוחות - כמו הגרמנים והצרפתים - מתייצבים גם הם כאומרי-הן, ככלבלבי פלסטיק על גב המושב האחורי במכונית, אלה שמהנהנים עם כל טלטלה קטנה; גם הגרמנים וגם הצרפתים שומעים את קול אדוניהם.
ההשוואה בין ערוצי חדשות לתחנות מסחריות שמשדרות חדשות רק מדי כמה שעות אינה השוואה כמותית, כמובן: הענין המרכזי הוא הטון. FRANCE 5 הורידה את המלחמה לדרגה של קוריוז. כשעוד היו לתחנה כתבים בעיראק, הם התמקדו בעלילותיה של עקרת בית מקשישה שיצאה לשמש כמגן אנושי לשדה נפט. RTL שידרה פרופיל לא מחמיא של הגנרל פרנק, מפקד הכוחות האמריקניים בשטח. "הוא לא שוורצקופף", קבע הכתב בסיפוק. הדעת נותנת שגם שוורצקופף לא היה שוורצקופף לפני המלחמה האחרונה, אבל הדעת מסתדרת בשורה אחרי ההגיון והספקנות,
ולפיכך המלחמה של הצרפתים ושל הגרמנים בטלויזיה נראית בדיוק, אבל בדיוק, כמו העמדה הרשמית של מנהיגי האומה. וכן, בשתי התחנות האלה זכו אמני הוליווד המוחים לייצוג ממש נרחב.
ובעוד מבצע-שחרור-עיראק יוצא לדרך, הנה דוגמאות לכמה שאלות טובות שלא נשאלו בערוצי הטלויזיה שצפיתי בהם, לא חשוב מאיזו עדה:
- כמה מיליארדי דולרים תרוויח ארצות הברית משליטה בבארות הנפט של עיראק?
- האם קיימת תוכנית הומניטרית אמיתית לטובת העם העיראקי המופגז, והאם לא נחזה בעוד סיוט כמו באפגניסטן?
- אם צרפת וגרמניה מתנגדות למלחמה בנחרצות כזאת, מדוע אין הן מייצרות תוכנית הומניטרית שכזאת?
- מדוע מנהיגים משני עברי האוקיינוס מחריפים את תחושת המשבר ביחסי אירופה-אמריקה, כשברור כי המשבר יחלוף, כמו המשבר סביב תעלת סואץ ב-1956, כשהאמריקנים נתנו לבריטים ולצרפתים לעשות את העבודה לבד?
- כמה שוחד שילמו לטורקיה תמורת מעבר כוחות בשטחה?
- האם יש למישהו תוכנית רצינית ליום שאחרי?
- מה יקרה אם בתום המערכה ימצאו שהאיום העיראקי לא היה רציני כלל? מי יישא באחריות לכך?
- אילו שיאי רייטינג מתוזמנים היטב מתכננת לנו הטלויזיה המסחרית של העולם המערבי מייד אחרי המלחמה המוזרה הזאת?