אני מאוהב באשה מאוהבת

לפני כשנה, באחד מטיולי הלילה הסהרוריים שנהגתי לערוך בתל אביב ברגל, שמעתי ברחוב קטן (השם שמור במערכת) שירה בוקעת מתוך דירה: "הכל הורג אותי / אני מוכרח למצוא דרך / לשבור את הכאב. / אני חייב להשיג / דיסק של שאדה". ארבע שורות פשוטות הוטחו אל תוך החושך והשיר נקטע. מופתע, מצאתי את עצמי מהרהר, שלמרות מגבלות הביצוע - גיטרה לא מכוונת, מלודיה הססנית וקול גס - הייתה אמת נוגעת ללב בשירו של הזמר האלמוני.
עכשיו, כשרואה אור האלבום החמישי והמצוין של שאדה (הזמרת והלהקה המלווה אותה), Lovers Rock, אפשר להתחיל ולפרק את התובנה של השיר המזדמן בלילה. אך לשם כך, צריך לענות על תמיהה שעולה עם האזנה ראשונית לאלבום. שאדה הייתה חסרה במשך כל שנות התשעים. תקליט האולפן האחרון שלה, “Love Deluxe”, נעשה ב-92', כך שהיא לא לקחה חלק בשום מהלך מוזיקלי חשוב שחל בעשור הזה. היא לא תרמה דבר לגסיסתו המוצדקת של הרוק, לביצור מעמדה של האלקטרוניקה בלב סצינת הפופ או אפילו להפיכתו של ההיפ-הופ, עם כל הצער הכרוך בכך, לז'אנר המוזיקלי המרכזי ביותר כיום. התמיהה הגדולה ביותר לגבי האלבום החדש היא אפוא זו; כיצד אפשרי הדבר, שלהוציא יישור קו עם סטנדרטי הסאונד הנהוגים כיום, לא שינו חברי הלהקה דבר בנגינה או בתפישה המוזיקלית שלהם, ועדיין נשמע האלבום מעודכן לעילא?

מדונה, מי זו בכלל?

בסוף שנות השמונים טענה הלן פולאשאדה אדו, בעזות מצח לא אפיינית, שהיא אמנית חשובה יותר ממדונה. ממרחק של עשר שנים ניתן לשפוט את האמירה הזו קצת אחרת מאשר הרמת הגבות שעוררה בשעתה. במהלך העשור שעבר, מדונה הפכה לאמנית הפופ האולטימטיבית - זו שאין לה שום מאפיינים בולטים משלה, אך מצליחה לנסח שוב ושוב את תדמיתה על פי המשבים ההפכפכים של האופנה, זו שמאתרת בזמן לאן נוטות הרוחות וממציאה את עצמה מחדש בהתאם. שאדה, לעומתה, שקעה עמוק יותר.
ביטוי למידה שבה הופנמה שאדה בשנות התשעים, ניתן למצוא כבר ב “Dummy”, אלבום הבכורה יוצא הדופן של "פורטיסהד", שגם אם לא המציא את הטריפ-הופ, היה אחראי לפופולריות העצומה שלה זכה מחוץ לגבולות אנגליה. נכון, למרות אנגליותו של ההרכב ושל היוצרת המרכזית שלו אף אחד לא ימנה את שאדה בין האבות המייסדים של הטריפ-הופ, אך קשה מאוד להתכחש לעובדה שהתערובת המיוחדת שיצרו חברי שאדה מאלמנטים של ג'אז, פאנק, סול וממקצבים איטיים קרובה מאוד ברוחה למרקחת שהציע הטריפ-הופ עשור לאחר מכן. שני השירים הטובים ביותר באלבום החדש, "מלך הצער" (King of Sorrow) ו"מישהו כבר שבר את ליבי" (Somebody Already Broke My Heart), הם הדגמה מצוינת לכך. שניהם שירים "שאדיים" למהדרין ועם זאת, לו היו ממוקמים באלבום של "פורטיסהד" או "מאסיב אטאק", לא היו בולטים בשונותם.

שובה של האינטימיות

בין שאדה ל"פורטיסהד" קיימות נקודות דמיון החוצות את הממד המוזיקלי. שאם לא כן, לא היה ראוי בכלל לדבר על הקירבה בין ההרכבים. ההאזנה ל “It is A Fire” ול “It Could Be Sweet” של פורטיסהד בסמוך ל “Love Is Stronger Than Pride" ול “Somebody Already Broke My Heart” יכולה להמחיש אותה. השקט המעונה שמכיל קולה של הזמרת, השימוש שהיא עושה בו וההלחנה האופיינית יוצרים איזושהי אינטימיות זהה שמתבטאת גם בתכנים של השירים; אינטימיות המבוססת על החשיפה המוחלטת של השבירות של הזמרת. אינטימיות שנראה שמשתייכת לשנות ה-50 ושנכחדה לחלוטין עם כניסתן של האחיות השחורות הקשוחות מן ההיפ-הופ. "נתתי לך את כל האהבה שהייתה לי / נתתי לך יותר ממה שיכולתי לתת", זימרה ברכות שאדה ב-92'. שנתיים לאחר מכן, שרה בת גיבונס בתחינה, כמעט כהמשך ישיר להצהרתה הלוחשת של שאדה, "תן לי סיבה לאהוב אותך / תן לי סיבה להיות אישה".
ב-Lovers Rock, שהוא אגב, אלבומה הטוב ביותר של שאדה עד כה, המתח שנמצא כל הזמן ברקע של הכתיבה ה"שאדאית" (ושמאפיין גם את הכתיבה של גיבונס), פורץ אל פני השטח; שאדה מבצעת חקירה מדוקדקת יותר של השורשים המוזיקליים שלה; מעט רגאיי (בשיר שהוא מחווה לבוב מארלי ונקרא "שיר העבד"), מעט סול (בשיר יפהפה בשם “Flow”) והרבה אורבניות כבדה שנחה על המקצבים (חלקם היפ-הופיים וחלקם טריפ-הופיים במפגיע). בתוך הכבדות הזו מתבצע חיפוש נואש אחרי אהבה טוטאלית בגרסתה המיושנת. קולה הפגיע של שאדה, קול המחוספס בצרידות אפילו באזורים הנמוכים שלו, ממוקם בעמדה בלתי אפשרית אך מוכרת. הכל נגוע בכאב שמכלה את הזמרת ואת העולם ושהדרך היחידה לשבור אותו, לצלוח אותו, היא, כפי שמנסח זאת השיר האחרון באלבום החדש, ההיצמדות לאהבה.

שאדה, Lovers Rock. הפצה: אן. אם. סי