מסע עולמי

לפעמים, די קשה להסביר מדוע ספרים מסויימים, שאולי נראים בעינינו עבשים, בלתי-אפשריים לקריאה, בכל זאת שרדו והפכו לחלק בלתי נפרד מן הקנון המערבי. אבל קשה עוד יותר להבין מדוע ספרים אחרים, טובים לא פחות, נאכלו בשיני הזמן והיום אנחנו פשוט לא מכירים אותם. שמעתם על מסעותיו של מנדש פינטו? אני מניחה שלא. אין תרגום לעברית. המהדורה האנגלית השלמה הראשונה ראתה אור ב-1989, ויד קורא ממוצעת תתקשה להרים את הכרך המלומד, הרווי בהערות, פרי תרגומה של רבקה ד. כץ, בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. מצד שני, הוא יכול לשמש מכבש-ג'וקים יעיל ביותר. מצד שלישי, אני לא סתם אוהבת אותו כמין גחמה פרטית. אני משוכנעת שמדובר בספר, שראוי היה להגיע עד למאה ה-21 כיצירה חיה ונושמת, נקראת ומוערכת, לא רק במחלקות ללימודים איבריים באוניברסיטאות.

הנוסע המתמיד

השנה היא 1614. "Peregrinacao", ספרו של פרנאו מנדש פינטו מגיע לשווקים בפורטוגל, והוא דוחק מייד את "דון קיחוטה" מראש רשימת רבי המכר. עבור הקוראים בני תקופתו, זה היה מסע ההרפתקאות הכי מלהיב בשוק - ובעידן שבו טרם המציאו את אייל פלד, גם צוהר מסעיר, מרתק ומצית-דמיון לעולמות שקרוב לוודאי לא ייחשפו אליהם לעולם.
ספרי-מסע הלהיבו את הדמיון האירופי מאז שמרקו פולו שב מסין, וסיפר כמיטב יכולתו מה ראה שם. אבל מרקו פולו לא ראה הכל. פרנאו מנדש פינטו ראה יותר, וכתב יפה יותר.
הוא היה סוחר והרפתקן, שליח רשמי של בית המלוכה ואולי גם מרגל, ובמשך עשרים ואחת שנים של מסעות, משנת 1537 עד 1558, נע בין מושבותיה של פורטוגל באפריקה, דרך המזרח התיכון ומשם הגיע עד יפן. הוא טען שהיה חלק מחבורת האירופים הראשונה שחזתה בוויכוחים של תיאולוגים ישועים עם נזירים בודהיסטים יפנים. הוא הסופר הראשון בהיסטוריה האירופית שמתאר קרבות ימיים עם אוניות של פיראטים. הוא היה גם הראשון שתיאר עבור האירופים את ממלכת החי הפראית של אפריקה. הוא "גילה" בכתובים את דבר קיומו של הדלאי לאמה. כל זה אולי זיכה אותו באות הנוסע המתמיד, אבל לא העניק לספר המצויין שלו חיי נצח.
ולמה הוא מצוין? כי הוא בועט ונושך וחושב ומצחיק. אצל מנדש פינטו לא תמצאו רק סאטירה נושכנית על מוסדות הכנסייה ועל המערכת הפוליטית של פורטוגל במאה ה-16. כל זה אולי חשוב לשעתו, אבל קשה להתרגש מכך בימינו. מה שאותי מפעים במיוחד, הוא חירות המחשבה המדהימה של פינטו יחסית לבני דורו. הוא היה אולי הסופר הראשון בהיסטוריה של המערב שקרא תיגר על האימפריאליזם, שמתוך התנסות הכיר בקיומו של ה"אחר" כשווה ערך, שסבר כי אין מוכרחים דווקא לשדוד את אוצרות כל העולם ולהביאם בחזרה לפורטוגל כדי לנהל חיים נוצריים ראויים.

האיש שראה הכל

בתקופתו של מנדש פינטו, ההצדקה לאימפריאליזם היתה בעיקרה דתית, למרות שהתועלת היתה פוליטית וכלכלית. מלכים אירופיים סברו כי חלה עליהם חובה לנצר בכוח את העולם הברברי, וכך מצד אחד לזכות בחסדיה של הכנסייה ומצד שני למלא את הקופות בזהב הודו וכוש. כיוון שהשגת היעדים הללו הוכתרה בהצלחה מדהימה, המשיכו כל מי שיכלו היו לעמוד בלוגיסטיקה לכבוש ולבזוז, לנצר ולהרוג. ספרדים, פורטוגלים, הולנדים, צרפתים, בלגים, אנגלים – כולם ביקשו ליטול חלק במשחק, ולחלק את עוגת העולם ביניהם באופן בלתי שוויוני לחלוטין.
מנדש פינטו חשב אחרת. בעידן שבו טרם המציאו את זכויות האדם, הוא סבר והמאין כי סובלנות דתית הינה ציווי אלוהי של ממש, שמקורו בכך שכל בני האדם נולדו בצלם. לכך נדרשה תעוזה מחשבתית אדירה, וגם אי אכפתיות לגורל האישי, שכן ימיה של הצנזורה הקפדנית טרם חלפו אז.
סיאם, אתיופיה, גואה, יפן, דרכי מסחר מסוכנות, מלחמות מקומיות, פולחנים של התאבדות, גבורה ורמייה, נופים עוצרי נשימה, סירוניות - מנדש פינטו ראה הכל. מה שלא ראה, שמע מפי נוסעים אחרים. במשך דורות התווכחו מלומדים על האותנטיות של הטקסט ועל השאלה, האם מחברו באמת היה בממלכות המתוארות בספר. זו כמובן טעות, מפני שה"אני" שבספר איננו זהה לאיש מנדש פינטו. זהו אני-מספר, אמצעי אמנותי חדשני מאד לזמנו של האיש.
מיד עם הופעתו נפוץ הספר ברחבי אירופה, ובני המאה ה-17 זכו לראות כמה וכמה תרגומים שלו ללשונות מרכזיות יותר מפורטוגלית. אבל בהעדר חוקי קניין רוחני שיגנו על יוצרים ויורשיהם מפני שימוש לרעה בכתוב, רוב המהדורות היו מצונזרות, מקוצרות, מעובדות עד שלא נשאר זכר מיופיו של הטקסט המקורי. הנוסעים בעולם התרבו, ולכל אחד היה מה לומר על עלילותיו, וספרי מסעות חדשים נדחקו מפני ישנים, כי הספרים הללו מילאו תפקיד חשוב של העברת אינפורמציה, בצד ערכם האמנותי הטהור. מנדש פינטו ומסעותיו נשכחו מלב. כיוון שאני מנסה להרכיב כאן רשימה של ספרים טובים בלבד, ולאו דווקא ספרים שתמיד היו נר לרגלי הקורא המערבי המשכיל – "מסעותיו של מנדש פינטו" צריך להצטרף לרשימה. אולי פעם, אם יימצא המימון המתאים, מישהו יתאהב בו עד כדי כך שבסופו של דבר נראה גם תרגום לעברית.

בשבוע הבא: כיצד נראה המסע למערב בעיניו של קוף סיני?