סרטו של דן סיטון "השלום ושברו" זכה בפרס פיבודי

סרטם התיעודי של דן סיטון, תור בן-מיור ושארל אנדרלין, "השלום ושברו", זכה השבוע בפרס פיבודי לעיתונות משודרת. פרס פיבודי נחשב כפרס מקביל לפרסי פוליצר המוענקים בתחום העיתונות הכתובה. סרט התעודה של השלושה, שישודר בחודש ספטמבר בטלעד לציון 10 שנים להסכם אוסלו, מבוסס על עבודת מחקר של אנדרלין, הנציג בישראל של רשת הטלוויזיה הצרפתית, France 2, ומביא את השתלשלות התהליך מרצח רבין ועד לימים אלה תוך ניסיון לפענח מה השתבש.
בסרט, שאורכו 130 דקות, משובצים ראיונות עם פוליטיקאים ואנשי שטח שליוו את שהתרחש מאחורי הקלעים והוא מתעד פגישות סודיות וצילומים משולחן הדיונים ששופכים אור על דרך קבלת ההחלטות שקובעות את חייהם של מיליונים. "השלום ושברו", ששודר בין היתר באוסטרליה, הולנד, צרפת, ספרד, דרום קוריאה ואבו-דאבי, פורש בפני הצופה דרמה שמנוהלת לכאורה על-ידי דמויות מפתח מעונבות ומשולמת בדם ברחובות. לדברי סיטון, מדובר בסרט החשוב ביותר שעשה כישראלי. "גם בגלל הפרספקטיבה הרחבה שהוא נותן וגם בגלל שהוא נוגע בדברים שבנפשנו. זה לעשות סרט על מציאות אותה אני חי יומיום. זה מוזר: אתה חי בחדרי עריכה 12 עד 16 שעות ביום ואז אתה יוצא לאותה המציאות", הוא אומר ומוסיף, "זו היתה התקופה שחיברה אותי להארד קור של הקיום הטראגי שלנו ושהבהירה לי שאפשר גם אחרת. לפני הסרט זה היה ברור לי ואחריו זה ברור עוד יותר שהשלום אפשרי. להגיע אליו מצריך שינוי תבניות מחשבתיות גם בצד שלנו וגם בצד שלהם. באופן תיאורטי זה אפשרי".

"נהיינו קצת קהי חושים כלפי הצד השני"

בשנת 2000 זכה סרטו של סיטון, "קאפו", בפרס ה"אמי" היוקרתי. בשנים שקדמו ביים והפיק את "לידתו של אדולף אייכמן" (1994) ואת "שאהיד". לאחרונה סיים את ההפקה הרב-יבשתית של "בשם האלוהים", המנסה לחקור את שורשי תופעת השוהאדה האיסלאמית. "זה נכון שדוקומנטריסטים ישראלים עוסקים הרבה בקונפליקט, אבל זה לא שהפכנו ליצרני סרטי קונפליקט, אלא שזו המציאות שלנו, אלה הם חיינו. בגדול אפשר לומר שבאנו מטרגדיה נוראית ואנחנו לא מצליחים להתנער ממנה לחיים נורמליים. לא פלא שאנשים עושים סרטים על שואה ועל סכסוך, כי זה מוכר. אין במקום הזה דבר שהוא אינו פוליטי, אפילו הפרחים פה זה עניין פוליטי. הכל כאן דם, דמעות, קושי, טרגדיה, עצב ותסכול מהשואה ועד עכשיו", מסביר סיטון את בחירת העשייה הקולנועית במציאות.
על השאלה האם דוקומנטריסטים מנסים להבין את הסביבה באמצעות הסרטים הוא עונה: "הסרטים מנסים להבין את הסביבה ובה בעת להסביר תופעות, מנסים לנבור בנושא כדי להבין ולהסביר אותו ולא תמיד מצליחים. ב'שלום ושברו' ניסינו להשאר כמה שיותר ניטרליים, להביא דברים כהווייתם, להעביר את ההסבר בתוך רצף המידע והתמונות". לדבריו, הרצף הוא זה שמחדד את כוחו של הסרט: "ניואנסים, תחושות, טרגדיות ועצב נבנים לאט. עוד דם, עוד הרוג, עוד תסכול, זה רצף חוויתי, סיפור חיינו. בסרט אני חושב שהצלחנו להעביר את הטרגדיה מתחילתה באופן שהצופה לא רק מבין אותה אלא גם מרגיש אותה, גם כישראלי וגם כפלסטיני. אני חושב שנהיינו קצת קהי חושים כלפי הצד השני, אבל אני מקווה שהצלחנו להעביר קצת את הצער שלהם וקצת את הצער שלנו".
את הימים האחרונים הוא עושה בנסיעות מירושלים - בה הוא מתגורר - לתל-אביב, בה מתקיימים במקביל פסטיבל דוקאביב ופורום הקופרודוקציות שמטרתו ליצור שיתופי פעולה בין יוצרים ישראליים לגופי שידור בחו"ל. "העתיד שלנו הוא בעבודה משותפת עם מפיקים זרים וגופי שידור זרים", אומר סיטון, שסרטו הנוכחי נעשה בשיתוף עם הערוץ הציבורי האמריקני PBS, מנהל התכניות של ערוץ WGBH בבוסטון, הישראלי לשעבר צבי דורנר, France 2 והטלוויזיה של אבו דאבי.
לדבריו, העבודה המשותפת נותנת ליוצרים ישראליים פרספקטיבה שחסרה למי שחי את נושא סרטיו וריחוק מהחומרים בהם הוא עוסק. "במהלך העבודה המשותפת אתה נשאל שאלות שמעוררות למחשבה אוניברסלית. המון פעמים אני מבין שגם את המובן מאליו לי כישראלי צריך להסביר, את הניואנסים, הנימים הדקים".