פסל החירות
יותר מדי אזרחים עיראקים שמחו בנפילת פסלו של סדאם מכדי שאפשר יהיה לחשוב שמדובר במעשה כפוי, מה שאומר שבסופו של דבר נכון היה הניתוץ
פסלו המנותץ של סדאם חוסיין נראה על מסך הטלוויזיה, כמו לקוח מעולם אחר, מיתולוגי, עתיק. צפייה ראשונה במעשה הסמלי, הברוטלי, הותירה אותי עם תחושת אי-נוחות בולטת: מי אתם, אמריקנים שחצנים, שתגרמו לניתוצו של סמל כה מובהק של זהותו הלאומית של עם אחר? כי לרגע קט הייתי אזרח עיראקי פשוט ולא מתוחכם, שנידון להביט בשברי חלומו, גם אם מעוות וכושל, ולבו נשבר. והרגע הזה התיישב אצלי על פצע היסטורי ישן, שבו, דורות על גבי דורות, נאלץ היהודי להביט איך שורפים לו את בית המקדש, מחללים את בתי הכנסת שלו ואת סמלי אמונותיו. האם ידם של האמריקנים במעשה הניתוץ, האם רמזו להמונים שכך ראוי לעשות, או שמא יש כאן מחווה ספוטנית של רווחה ושחרור? כנראה שראינו שילוב סמלי: העם העיראקי רצה, אמריקה איפשרה והחיילים ביצעו.
לו הייתה אמריקה לבדה עומדת מאחורי מעשה הניתוץ, אזי לא רק גאוות חזקים זחוחה כאן, אלא אמונה מדהימה בשטחיותה, הסוברת כי בכוחו של מעשה אחד לשנות מערך נפשי שלם, תרבות שלמה, של עם זר. מאחורי מעשה הרס דרמטי מהסוג הזה ניתן היה לזהות את צורת החשיבה הפרימיטיבית של ראש שבט שזה עתה ניצח את אויבו בנפש, אשר במחווה קמאית תולה לראווה את ראש אויבו על חגורתו. אבל יש הבדל אחד: ראש השבט הדמיוני הוא הרבה יותר חכם, ועל כן לא משלה את עצמו כי מעשהו יחולל איזה שנוי, ולו פעוט, בתודעתו של השבט האויב שהובס. מעשהו זה הוא תרועת ניצחון, ותו לא.
אלא שבעומק העניין, לא חיילים אמריקנים הם אלה שניתצו את הפסל או יזמו אותו. מדובר בתנועה המונית ספונטנית, שהתאפשרה רק בגלל בואם ונוכחותם של אויבי המשטר, ושבעזרתם יכלה לצאת לפועל. פסל סדאם נשבר אם כך לא בידי זרים אלא בידי נתיניו של סדאם, בני תרבותו, אויביו מבפנים. יותר מדי אזרחים עיראקים שמחו בנפילת הפסל והריעו לו מכדי שאפשר יהיה לחשוב שמדובר במעשה כפוי, מה שאומר שבסופו של דבר נכון היה הניתוץ, ומוצדק, ומתבקש, משקף אמת פנימית שהוסוותה בהצלחה על-ידי שלטון הפחד.
ובהתבוננות נוספת, יהודית לא פחות מזו שתיארתי קודם, אני מזהה עוד צמתים היסטוריים-אגדיים אחרים המתקשרים לכאן בדיוק מן הזווית ההפוכה: אברהם אבינו מנתץ את פסלי אביו, ומתריס בכך נגד תרבות שלמה; חנה ושבעת בניה מסרבים להשתחוות לפסלו של אדם השם עצמו לאלוהים; מתתיהו קורא תיגר על שלטון דיקטטורי; שבט לוי מנפץ את עגל הזהב. לא חסרות דוגמאות, שבכולן נעשה מעשה ברוטלי, פנים-תרבותי ובמתכוון, כדי לסמן גבולות ברורים של טוב ורע, של שקר ואמת, כדי לבטא סיומה של דרך אחת ותחילתה של אחרת.
זה הסיפור. גם בעולמנו הספקן, הפוסט-מודרני, עולם זרוע נרטיבים ואמיתות שיכולים לחיות זה לצד זה, יש מקום למעשה כה חד-משמעי. מה שהיה הקורמורן הטבול בנפט למלחמת המפרץ הראשונה יהיה פסל סדאם המנותץ למלחמה זו. תמונה סמלית, מטונימית, שמכילה את הכל: את השאיפה לצדק המונחת מאחורי המאבק בשלטון דיקטטורי שאין לו עוד מקום באלף השלישי, ואת תרועת הניצחון היהירה המסמנת את תחילת סיומו של המאבק הזה.
