כמו איזו פטה-מורגנה באופק של מדבר שומם וחסר תקווה, מיתמרת דמותו של משיח שקר חדש - אבו מאזן. עבור קנאי השלום ( או ליתר דיוק, קנאי הנסיגה), ראש הממשלה הפלסטיני החדש מסמל את שביב הסיכוי האחרון להחייאת חזונם (או ליתר דיוק, הזייתם) ה"אוסלואי". אולם הסבירות שחזיון השווא אכן יביא למרגוע הנכסף קלושה למדי. ככל שנתקרב לנווה המדבר המדומה, ייעלם מראה הדקלים והמים, ויופיעו שוב מרחבי החול השוממים והמייאשים.
יש סיבות טובות לתחזית פסימית זאת, שכן קיימות שתי אפשרויות בלבד לגבי אופי הפתרון של הסכסוך האלים בינינו לבין הפלסטינים: א. הפתרון מותנה באישיות של המנהיג הפלשתיני; ב. הפתרון אינו מותנה במנהיג אלא בתהליכים עמוקים בחברה הפלסטינית, באופייה ובמבנה שלה.
אם, האפשרות השנייה היא הנכונה, אזי להחלפת מנהיג אחד באחר תהיה השפעה מועטה בלבד. הזרמים הרדיקליים, כמו החמאס והג'יהאד האיסלמי, הנהנים מתמיכה רבה בקרב הציבור הפלסטיני, לא יסורו למרוּתו של מנהיג חלופי. למעשה, זהו בדיוק הטיעון שאותו מעלים סניגוריו של ערפאת: הוא אינו מסוגל לרסן את הגורמים הקיצונים ברחוב הפלסטיני, על אף רצונו. יתר על כן, מלבד ההתנגדות הצפויה מצד יריבים נוקשים שנהנים מאהדה ציבורית רחבה, יהיה על כל מנהיג חלופי להתמודד עם רגשות השנאה שהטמיעו שנים של הסתה באוכלוסייה.
משמעות הדבר היא שכדי לרסן ולבלום את הגורמים הרבים הנחושים לפגוע בישראל ובישראלים, יהיה על ההנהגה החדשה לנקוט מהלכים כה חריפים ונרחבים, שעלולים להוביל אף למלחמת אזרחים. קשה להניח שמנהיג פלסטיני כלשהו יכול או נכון לנקוט צעדים כה מרחיקי לכת. הראיה לכך היא שעל אף שהדעת נותנת כי פגיעה בגורמים קיצונים בקרב הפלסטינים תחזק את הגורמים המתונים ואת העומדים בראשם, החיסול בשבוע שעבר של בכיר בחמאס זכה לגינוי בטענה שהוא דווקא מחליש את אבו מאזן, האמור לנהל מלחמת חורמה נגד אותו ארגון. על כן נשאלת השאלה הנוקבת: כיצד ילחם מנהיג פלסטיני מתון מול הגורמים הרדיקליים אם עצם המלחמה בהם מחלישה אותו?
הסכם ברגע – ויתור לתמיד
אם, לעומת זאת, האפשרות הראשונה לפתרון הסכסוך היא הנכונה, ואישיות המנהיג היא שחשובה, כי אז המשמעות עבור ישראל חמורה אף יותר. הרי אם יידרשו ויתורים מרחיקי לכת על סמך אישיותו של מנהיג מסוים, מה יהיה גורל ההסדר שיושג אם אותו מנהיג יעזוב את תפקידו – כתוצאה ממחלה, הפיכה או התנקשות – וכל פירות הוויתורים יפלו לידיו של יורש רדיקלי ועוין? (כאן כדאי להזכיר את ניסיונה המר של ישראל בהמלכת מנהיגים נוחים, ראו פרשת הירצחו של באשיר ג'מאייל ב-1982).
אפשר כמובן לטעון שזה טיבו של כל הסכם בינלאומי, ואם חשש לשלטון עתידי יהווה מניעה לחתימתו של הסכם - לא ייחתמו הסכמים כלל. אבל במקרה של הסכם ישראלי-פלסטיני אין מדובר בהסכם שבשגרה. מבחינת ישראל, יש לוויתורים העומדים על הפרק משמעות אסטרטגית מכרעת לעצם קיומה – אובדן שליטה על מקורות מים חיוניים, יצירת גבול ארוך ומפותל הנושק לפאתי הכרך של גוש דן, נחיתות טופוגרפית מוחלטת המותירה 80% של אוכלוסיית המדינה ופעילותה כלכלית דחוסים לרצועה צרה 20 ק"מ רוחב ו-100 ק"מ אורך, וחשיפה לשוכני הגבעות ממזרח. על כן, יש לאופיו של המשטר אשר יירש את זה של אבו מאזן חשיבות חיונית. הסכם נכרת ברגע, אך הוויתורים הקבועים בו יוסיפו להתקיים לאורך שנים, ועמם הפגיעות המופלגת.
ראוי אפוא להישמר מתקוות השווא שחזיון התעתועים של ממשלת אבו מאזן עלולה ליצור בלבו של הציבור. האכזבה והייאוש שיבואו בעקבות התפוגגותן יהיו קשים אף יותר מאלה השוררים כעת.
