שחור-לבן בצבעים

ספק אם רוב הישראלים, כולל לא מעטים מבין אלה שנמצאים בעמדות הערכה והכרעה, מבינים לאשורן את ההתפתחויות הנוגעות לכינון הממשלה החדשה ברשות הפלסטינית.

אפילו בדרגים הגבוהים בישראל יש נטייה לראות את הדברים דרך הפריזמה שאנחנו עצמנו יצרנו: אחרי כל-כך הרבה מילים על שטניותו של יאסר ערפאת, אחרי ששליטתו ועצם קיומו של האיש עם השערות על הפנים תוארו בפי כל כמחסום הכמעט יחיד המונע שיכוך האלימות, איך נוכל להתייחס למאבק הכוחות בינו לבין אבו-מאזן בצורה אחרת מאשר כמאבק בין רע לטוב?

אתמול אמר שר הביטחון כי ערפאת מנסה להכשיל את אבו-מאזן, ובכך "מוכיח את חוסר רצונו לקדם את תהליך השלום". האפשרות שמשהו אחר עומד מאחורי העניין כלל לא נשקלת אצלנו.

יש כאן משהו עמוק עוד יותר מהשנאה הקולקטיבית לראיס. מאז ומתמיד אנחנו מתייחסים למה שקורה בצד הערבי במונחים פרסונליים ולא פוליטיים. העסק תמיד תלוי באדם אחד, שהוא רשע או צדיק, חכם או טיפש. לא יכול להיות שגם אצל הערבים מדובר במערכות כוח המתמודדות זו עם זו, במנהיגים שדעת הקהל חשובה להם, באילוצים ואיזונים – בפוליטיקה כמו שהיא מוכרת לנו.

אבל בפועל, מתרחש כאן כנראה משהו עמוק יותר מהתמונה של איש מרושע העושה ככל שביכולתו כדי שהטרור יימשך. יש כאן מאבק בין-דורי, שבו נוצרת קואליציה בין מי שנחשבו "ירחיו" של ערפאת, בראשות אבו-מאזן, לבין דור הביניים של אנשי השטח, ומוחמד דחלאן בראשם. כבר בראשית העימות הנוכחי חזה הסוציולוג והחוקר הפלסטיני, ד"ר חליל שקאקי, את החבירה הזו, והוסיף לה צלע שלישית: מנהיגיה של האינתיפאדה, כדוגמת מרואן ברגותי. עושה רושם שגם התחזית הזו עומדת להתאמת.

בימים אלה מתפרסם הסקר החדש של המכון למחקר מדיניות ודעת קהל של שקאקי ברמאללה. כדאי למי ששואף להביט במצב בעיניים פקוחות להתבונן בממצאיו. הם מגלים, למשל, שבעוד התמיכה במינוי ראש ממשלה ומינויו של אבו-מאזן בפרט עולה על 60%, האיש עצמו נותר לא פופולארי בעליל: שיעור התמיכה בו כמנהיג מגיע ל-3% בלבד. הרחק מאחורי ערפאת (35%), ברגותי (20%), השייח' יאסין (15%) ואפילו חיידר עבד אלשאפי (10%).

יש גם רוב – שגדל מאז הסקר הקודם, לפני כחצי שנה – המתנגד להעברת המסכות לידי ראש ממשלה והפיכת תפקיד הנשיא לטקסי בלבד. כלומר, מי שמצפה שאבו מאזן עצמו יהפוך למנהיג, וחושב שהפלסטינים יקבלו פגיעה בסמכותו של ערפאת, טועה. התמיכה בראש הממשלה החדש נובעת מהציפייה לשינוי בעקבות מינויו, ותוכל לבוא לידי ביטוי רק במסגרת קואליציונית ותוך שמירה על מעמד הראיס.

יש בסקר עוד דברים מרתקים רבים: רוב מכריע בעד הפסקה הדדית של האלימות, ורוב (קטן יותר) התומך בנקיטת צעדים נגד הפלסטינים שיפרו הפסקת אש שכזו, וזאת על אף שרוב הפלסטינים חושבים שצעדים כאלה עלולים להוביל למלחמת אחים. למרות שפיכות הדמים והמצב הכלכלי הקשה, יש עדיין גם רוב מכריע (65%, ירידה של 8% מהסקר הקודם) התומך בפיוס והסדר בין העמים.

מכון המחקר של שקאקי אינו יחיד, כמובן. יש מקורות מידע רבים נוספים על הלכי הרוח בחברה ובצמרת הפלסטינית. התמונה העולה מהם היא מורכבת, לא אחידה ורחוקה מהתדמיות המרכיבות את הדיון הציבורי בישראל. המסקנה היא אחת: מי שחפץ לגבש דעה רצינית ולפעול לפיה, צריך להתרחק מראיית המציאות החד-ממדית המאפיינת את השלטון והשיח אצלנו. מעבר לקו הירוק מתרחשים דברים שאי אפשר להסביר אותם הסבר פשטני ופרסונלי, צבוע בשחור ולבן בלבד.