השכנים של פרויד

בשנות ה-30 חיו בוינה כ-170,000 יהודים, מתוך כ-200,000 באוסטריה בכלל. 126,000 מיהודי אוסטריה הצליחו לקנות את חירותם ולברוח מהנאצים לארצות הברית, לבריטניה ולארץ ישראל. הנותרים נשלחו אל המוות. לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בוינה רק 4,000 יהודים.

הקהילה היהודית הוינאית היתה בתחילת המאה הקודמת אחת הקהילות הגדולות והחשובות במרחב התרבות הגרמני והיתה לה השפעה עצומה על חיי הכלכלה והתרבות בעיר ובאירופה. הרובע התשיעי של וינה, בו ממוקם רחוב ברג, נחשב לאחת משכונותיה היהודיות של בירת אוסטריה.

בטרם החלו הנאצים בגירושים ההמוניים למחנות הריכוז והמוות, הם ריכזו בשכונות אלו את היהודים שנותרו בעיר. יהודים שלא הצליחו או שלא רצו לברוח מאוסטריה, גורשו מדירותיהם ובתיהם, שהועברו לרשות דיירים ארים. מאחר שחוקי הגזע אסרו על ארים להשכיר דירות ליהודים, נאלצו היהודים לעבור לגור בבתים שהיו עדיין בבעלות יהודית. לעתים קרובות חויבו כמה משפחות לחלוק דירה אחת. כך יצרו הנאצים גטאות נעלמים בתוככי וינה, בטרם החלו לרוקן את העיר מתושביה היהודים ולהעבירם למזרח.

הבית מספר 19 ברחוב ברג ודירתו של פרויד הפכו תחת הנאצים למרכזי מגורי היהודים מהצפופים ביותר. זו היתה נקמה אישית עקיפה בזיגמונד פרויד, שהנאצים תיעבו במיוחד בשל תורתו היהודית החולנית, בעיניהם. כמעט כל 80 הדיירים שהתגוררו בבית לאחר שנת 1938 גורשו למחנות ריכוז. רק מתי מעט חזרו מהם.

התערוכה מתמודדת גם עם הסוגיה הבעייתית מאוד של ההתחמקות האוסטרית מלהשיב ליהודים, לאחר המלחמה, אתהרכוש שנגזל מהם על ידי הנאצים או לפצות אותם על השוד, הגניבה והרדיפות מהם סבלו. עד היום לא חסכו ממשלות אוסטריה במאמצים ובתחבולות כדי להימנע מתשלום פיצויים נאותים ליהודים קורבנות השואה ולקרוביהם.

התערוכה מתמקדת בשמונה דירות. מרבית המתגוררים בהן היו יהודים שניספו בשואה. בקומת הקרקע של הבית היה ממוקם איטליז כשר בבעלותו של זיגמונד קורנמל, שהחזיק בשתי חנויות נוספות בעיר והיה ספק הבשר הראשי של בית החולים ובית האבות היהודים בוינה. באוקטובר 1938 חויב קורנמל על ידי הנאצים לסגור את כל חנויותיו. כמה חודשים לאחר מכן השיגו הוא ואשתו אשרת עלייה לארץ ישראל. עבור הזכות להגר הם חויבו לשלם לנאצים סכום עתק של 100,000 רייכסמארק כמס בריחה ולהעביר את כל רכושם - בכלל זה שלושה בתים - לידי הרשויות. חשבונות הבנק של המשפחה הוחרמו, הבתים נמכרו לקונים ארים, והאיטליז הפך לחנות לממכר אבזרי הגנה מפני הפצצות אוויריות.

זיגמונד קורנמל נפטר בשנת 1942, בתל אביב. אשתו הלנה ובתה המאומצת ניסו לאחר המלחמה להשיג חזרה אתהרכוש שנגזל מהמשפחה. הן נאלצו לקנות מחדש את הבתים, במחיר בו הם נמכרו לרוכשים הארים על ידי הנאצים. השלטונות באוסטריה התעלמו לחלוטין מהעובדה שמשפחת קורנמל לא קיבלה גרוש שחוק אחד מעיסקת המכירה.

בדירה בקומת הביניים, שכנה דירתה של משפחת פרויד. יומיים לאחר האנשלוס כבר ערכו הנאצים במקום סריקה משטרתית. מעט אחר כך הוזמנה הבת אנה לשימוע בגסטאפו. לנוכח ההתנכלות הגוברת לו ולבני משפחתו, הצליח פרויד, בזכות רשת קשריו המסועפת, להשיג אישורי הגירה, שאיפשרו למרבית בני המשפחה לעזוב את הרייך הנאצי. אבל זאת, לא לפני ששילם כשליש מרכושו כמס בריחה.

מאוחר יותר גם עלה בידי המשפחה להציל את הרכוש הרב שהותירו מאחוריהם, בכלל זה כתבים מקוריים ועתיקות. לאחר שמשפחת פרויד עזבה את וינה, הועברה דירתה לרשות יהודים שגורשו מבתיהם הקודמים. בין 11 ל-17 אנשים התגוררו בדירה, עד שפונתה לחלוטין בפעולות הגירוש ההמוניות של שנת 1942. מרביתם היו מבוגרים שלא יכלו כבר להגר. כל תושבי הדירה נשלחו למחנות ריכוז ולגטאות במזרח-אירופה, ושם נרצחו. הקליניקה של פרויד שכנה בדירה מספר 6. מיד לאחר שפרויד עזב ללונדון, שוכנו גם כאן 14 יהודים, שנרצחו מאוחר יותר במחנות הריכוז.

בדירה בקומה הראשונה, הייתה שייכת לעורך דין אדולף מאתיאס, יהודי גרמני מקלן שניהל משרד משגשג בוינה. אשתו הלנה התעניינה מאוד בעולם המטבח והוציאה כמה ספרי בישול שזכו להצלחה רבה. מאתיאס נאלץ להעביר את משרדו לידיים אריות ולוותר על תוארו המקצועי זמן קצר לאחר הסיפוח לגרמניה. בני-הזוג חויבו לחלק את ביתם עם דיירים יהודים נוספים. מאוחר יותר הם נדרשו לעבור בעצמם, פעמיים, לדירות אחרות, עד שנשלחו למחנה טרזיינשטאט, שם מצא מאתיאס את מותו. עוד לפני שגורש למחנה הריכוז, הועברה דירתו ברחוב ברג לרשות משפחה ארית.

סוחר הבדים רודולף האוזר, שגר עם משפחתו בדירה מספר 8, הצליח לסדר את הגירת ילדיו מאוסטריה לארצות הברית ולבריטניה עוד לפני הגעת הנאצים. לאחר האנשלוס נמכרה חנות הבדים הגדולה שלו לארים. האוזר ואשתו ברחו לאנגליה דרך איטליה. חנות הבדים נותרה בידי רוכשיה הלא-חוקיים גם לאחר המלחמה. הדירה ברחוב ברג הועמדה תחילה לרשות יהודים, עד שהללו נשלחו למחנות המוות.

דורותי ברלניגהאם, בתו של היהלומן הניו-יורקי המפורסם לואיס קומפורט טיפאני, הגיעה לוינה עם שלושת ילדיה בשנת 1925. היא רצתה שבנה הבכור יעבור טיפול אצל אנה פרויד. הקשר שלה עם עולם התרפיה התחזק והיא הפכה בחלוף הזמן בעצמה לפסיכואנליטיקאית לילדים ולחברה באגודה הוינאית היוקרתית של הפסיכואנליזה.

ברלינגהאם העשירה רכשה שתי דירות בקומה השנייה בבית בו גרו פרויד ובתו. היא עיצבה את הדירות במיוחד, כך שיתאימו לאורח חייה האמריקני והמפונק של משפחתה. בין היתר הותקן בדירה המורחבת קו טלפון ישיר לאנה פרויד. השתיים היו משוחחות בערבים שעות ארוכות בטלפון. לאחר שהנאצים חיסלו את המוסדות הפסיכואנליטיים בוינה, עזבה ברלינגהאם עם משפחתה ללונדון, שם המשיכה לעבוד יחדיו עם אנה פרויד.