קורבן וגיבור
מצד אחד - דמות הקורבן, המובל "כצאן לטבח", מצד שני – דמותו של מנהיג גטו ורשה הגיבור. לשניהם יש מקום, משניהם צריך ללמוד
"וגם אני בלילה בלילה ארד על הקברים
אעמוד אביט אל החללים ואבוש במסתרים
ואלם, חי אני נאום ה', אם אוריד דמעה,
וגדול הכאב מאד וגדולה מאד הכלימה
ומה משניהם גדול? אמור אתה בן אדם!"
(בעיר ההרגה, ח"נ ביאליק)
יום השואה והגבורה החזיר אותי לשירו של ביאליק – "בעיר ההרגה". שיר קשה, המאשים את היהודים בשתיקה, בפסיביות, בחידלון. הכלימה על שתיקתם של היהודים משתווה ואף גדולה מהכאב על אסונם.
ביאליק לא הכיר את שואת יהודי אירופה, את השיר כתב אחרי פרעות קישנייב, אבל רוחו של השיר ומרירותו הועתקו ותורגמו לשואה, להאשמת ה"צאן לטבח" שנהגו להאשים בה את קורבנות השואה בראשית ימי המדינה. מול הדימוי הזה ניצבת כאנתיטזה דמותו ההירואית של מרדכי אנילביץ, מנהיג מרד גטו ורשה, שיום השנה לנפילתו נבחר לציין את יום הזיכרון הרשמי לשואה ולגבורה.
רבות נכתב על מיתוס "הצבר הגיבור", מושא הערצתו של היהודי החדש, שהחליף, מחק וביטל את מה שנראה ככניעותו ורפיסותו של היהודי הכפוף והגלותי. בחירתו של תאריך מרד גטו ורשה ליום שיציין את יום השואה (והגבורה!) אינה מקרית. האומה היהודית, כאשר עיצבה את מועדיה, בחרה לזכור ולשמר את הפן המבליט את הגבורה וממילא מרחיק ומדחיק את הדימוי ה"קורבני".
ההתנגדות לבחירתו של יום כ"ז בניסן באה משני מקומות שונים – הרבנות הראשית לישראל התנגדה בזמנו לתאריך הזה בגלל ההלכה הקובעת שאין מספידים ומתאבלים בחודש ניסן, חודש של גאולה (ממצרים). התאריך החלופי שאותו קבעה הרבנות הוא י' בטבת, אחד מימי הצומות על חורבן ירושלים, ולא במקרה, כמובן. הרעיון היה לקשור את כל הצרות והרעות יחד לשורשן – חורבן הבית וגלותו של ישראל מעל אדמתו. בסופו של דבר השלימה הרבנות עם היום שנקבע, וקבעה לו סדר תפילה הולם. בשנים האחרונות קמה התנגדות ליום זה ולמשמעותו מכיוון אחר - מצד המבינים שיש עוצמה בהישרדות עצמה, ממי שהבין את גודל המחיר הנפשי והתרבותי ששילמנו על מחיקתה של האופציה ה"גלותית" לטובת המיתולוגיה הצברית של הגיבור העשוי ללא חת.
ובינתיים עוברות להן השנים, ואיתן משתנות גם האופנות. היהודי הגאה והגיבור נדחק לשולי התרבות הישראלית והושמץ לא מעט. את מקומו שבה והחליפה דמותו הישנה, הכפופה מעט, של היהודי המתנצל, המכה על חטא, שביאליק כה סלד ממנו. נדמה שהגיע הזמן לשוב ולאזן את האמירה התרבותית, ולהחזיר לקדמת הבמה את המרד, ההתרסה והגבורה המגולמים בזיכרון מרד גטו ורשה ובדמותו של מרדכי אנילביץ.
למעשה, אסור לוותר על אף אחד משני האבטיפוסים היהודיים הללו, "הישן" ו"החדש" - יש להם מה ללמד זה את זה. היהודי הישן ראוי שיילמד את היהודי החדש את סוד הענווה ואת היכולת להכות על חטא. היהודי הזקוף והריבוני ראוי שילמד את הישן את סוד לקיחת האחריות והריבונות (את עצמו כדאי שיילמד לא להיבהל מהביקורת שמתלווה לאחריות הזו, ולהיזהר לבל תגרום לו לסגת שוב לעמדת הקורבן).
בסופו של דבר, ההיגיון היהודי/ישראלי ששימר את שני התאריכים הוכיח את עצמו. יש לנו שני ימי שואה – האחד שמתחבר לעבר, אל החורבנות שהיו, והשני שמתבונן אל העתיד – אל יום העצמאות שממתין מעבר לפינה בשבוע שיבוא, ואל הכוחות שהניעו אותו - היכולת האנושית למחות, למרוד ולהתקומם נגד השפלה והרג המופנים נגדה. גם גאולת מצרים ראשיתה באיש אחד, משה, שהצליח להרים יד על איש מצרי שהכה איש עברי מאחיו.
מרד גטו ורשה היה ונותר מקרה אצילי וחריג של גבורה והתקוממות נגד רשע טהור. רוב מושפלי העולם מתקשים למצוא את הכוח לשחרר את עצמם מסבלותם: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". נותר רק לתהות איפה היינו היום, לו זכו יהודי אירופה בשעתם להגנה מהסוג שסיפקה לאחרונה אמריקה למושפלי עיראק - אלה שלא היה בידם הכוח למחות ולמרוד בעצמם בכוחות הרשע שהשפילו אותם והרגו בהם.
