הראשון בבידור

ז'אן באפטיסט פוקלן היה ילד בר מזל. כבנו של אחד משמונת הרפדים שעבדו במשרה מלאה בחצרו של לואי ה-14, פוקלן הקטן יכול היה לשחק במסדרונות של ארמונות המלכות, לזכות בחינוך הטוב ביותר שהתקופה יכלה להציע, וברבות הימים להיות בעצמו רפד מלכותי מצטיין. אבל זה לא עניין אותו. כבר בגיל ההתבגרות העדיף סיפורי-בדים על פני בדי-ריפוד, ונעץ מחטים וסיכות מילוליות באצילים ובאנשי החברה הגבוהה של פאריס, עליהם כתב שירים סאטיריים לרוב. אבל האהבה האמיתית שלו היתה שמורה לתיאטרון, וכך קיבלנו במקום רפד בן אלמוות - הוא המחזאי מולייר. זה היה שם-הבמה שפוקלן בחר לעצמו בשנת 1643, כשהיה בן 21. קצת לפני כן התאהב בשחקנית קומית ג'ינג'ית, יפהפיה ועתירת מאהבים. נפשו נקשרה סופית בבמה, והוא החליט להקדיש את חייו ליצירת להקת תיאטרון שכמוה טרם נראתה בצרפת.
המאה ה-17 טרם הכירה במעמדו של המחזאי כחבר מכובד באליטה התרבותית של יצרני המילים. רוב המחזאים הגדולים שקדמו למולייר היו אנשי-תיאטרון טוטאלים: כתבו וביימו, ציירו תפאורות אם צריך היה, הפיקו ושיחקו וייחצנו את פרי עמלם, מתוך ידיעה מתמדת שאינם כותבים עבור הנצח, ושהמחזות שלהם טובים לעונה אחת, מקסימום שתיים, ואחר כך יש לספק לקהל סחורה חדשה וחמה. "הקמצן", "החולה המדומה", "טרטיף" ואחרים – כולם נועדו לצריכה של בני המעמדות המשכילים, רצוי אלה שמסונפים איכשהו לארמון המלך.
מי שמתפרנס מכתיבה עבור קהל ייעודי, לומד עד מהרה מה מותר ומה אסור לו לומר, מה ימלא את האולמות ערב-ערב ומה יבריח את צופי התיאטרון. בעידנו של מולייר, צריך היה ללמוד גם מה לא ימצא חן בעיני המלך, ועד כמה אפשר למתוח את החבל הביקורתי מבלי ליפול – ועד כמה אפשר לסכסך בין המלך לבין הכנסיה, מתוך ציפיה מתוחה למנצח בין השניים.

"חברים" של המאה ה-17

עניין של טעם: מכל המחזות של מולייר, "טרטיף" אהוב עלי ביותר, וגם הסיפור שסביב המחזה. בקווים כלליים וגסים, זהו סיטקום של המאה ה-17, במובן זה שהדמויות בו מתובנתות לא פחות מן הדמויות של "חברים". הנה אורגון, הפטריארך המזדקן שחיים שלמים של פריווילגיות עצומות, עושר ומעמד בלתי מעורער כראש משפחה בעצם לא לימדו אותו כלום, למעט החובה לציית לכל מוסכמה חברתית באשר היא, גם אם אינה נעימה במיוחד. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם היחסים המורכבים שהוא מנהל עם הקפלט שלו. אמנם לא יעלה בדעתו להיפטר מן החפץ הכבד, המעיק, המהודר, המפודר והמיותר – אבל לאורך העלילה הוא מסיר אותו מעל ראשו בשאט נפש כמה וכמה פעמים, דבר שמתפרש בעיני הצופים של ימינו כסוג של בעיטה במוסכמות, דבר שהעלה צחוקים מרובים על שפתותיהם של הצופים בימי מולייר שכולם – בלי יוצא מן הכלל – חבשו קפלטים כמצוות אנשים מלומדה ונלחמו לשווא בכינים שפרחו מתחת.
והנה טרטיף, האיש שבא לסעוד ולשבור את הסדר הטוב. תחת הכסות האצילית מסתתרים נוכלים לא מעטים, אומר מולייר לצופים שלו: אין ללכת שולל אחרי מראה עיניים ותאוות בצע, כי בסוף זה ייגמר רע. אורגון יירד מנכסיו, טרטיף הערמומי והנכלולי יידע טוב ממנו כיצד לנצל את הפרצות בחינוך המצויין ובגינונים החברתיים הראויים כדי לעשות מזה כסף ולנכס לעצמו את מה שהאצולה השיגה כאילו בזכות. אבל כמובן שהכל יחזור למקומו והסדר יושב על כנו לבסוף, כי הרי עסקינן בקומדיה.
כשיש קשרים מי צריך פרוטקציה, ולואי ה-14 ניאות לתת את חסותו להצגת הבכורה של בנו של הרפד, והמלך אהב את מה שראו עיניו בהופעת הבכורה ב-1664. אבל צחוקו של המלך לא הזיז לאנשי הכנסיה, שהטילו חרם על הצגות פומביות של המחזה. בכלל, היחסים בין הכנסיה לבין התיאטרון היו מתוחים ביותר. שחקנים הוחרמו באופן קולקטיבי על ידי המוסדות הקתוליים, וכמרים לא היו מגיעים אפילו לשמוע מפיהם וידוי שלפני המוות ולאפשר להם להשתתף במחזות של גן העדן. הם נחשבו לאספסוף פורק עול שחותר תחת אושיות המוסר הנוצרי.

כל העולם במה

מולייר לא היה לוחם גדול אלא איש מעשי. הוא רצה לאפשר לשחקנים שלו לבצע את המחזה. "חמישים אנשים תלויים בי למחייתם", חזר ואמר כהצדקה להתפתלויות שהיה עליו לעבור כשהאמת התיאטרלית שלו לא נשאה חן לפני הצנזורים. ב-1667 הוצגה מהדורה מתוקנת בפני המלך, שנתן לה את ברכתו החמה – אבל הכנסיה שוב החרימה. נדרשה התערבות אקטיבית של לואי ה-14 כדי שהחרם יוסר, חמש שנים אחרי הצגת הבכורה.
מה שהפריע לכנסיה שוב אינו משמעי בימינו. מה שנותר בן-אלמוות הוא המבט הצלול, הבהיר והקומי של מולייר, שאינו לוחם לקעקע את הסדר החברתי אלא מפרק היטב את האיוולת הטמונה בתוכו, ומאפשר לצופים של ימיו – כמו לצופים של ימינו – לזהות מקטעים של ההתנהגות שלהם עצמם בתוך הדמויות, מתחת לארכיטיפים הגסים ובדיאלוג שנותר, אז כעתה, שנון ומעודן ואירוני.
חלומו הגדול של ז'אן בפטיס פוקלין התגשם כאשר המלך העמיד לרשות קבוצת התיאטרון שלו את אולם ההצגות ב-palais royale, למגינת ליבה המופגנת של מאדאם דה ראמבוייה, אוייבתו הגדולה של המחזאי. הגברת הזאת, מין מובילה חברתית וקובעת טעם דרקונית עם קשרים מצויינים, לא אהבה את אופן הצגתן של נשות החברה הגבוהה באחד המחזות וכמעט שהצליחה לפרק את הקבוצה – אבל נקמתו של מולייר היתה שלמה כאשר הוא ושחקניו זכו לבסוף לחסותו המלאה של המלך והפכו ל"להקת התיאטרון המלכותית".
הוא היה איש-במה טוטאלי. מותו הוא אחד הסיפורים הכי אירוניים שאפשר להעלות על הדעת: ב-17 בפברואר 1673, שעות אחדות לפני שעלה לבמה בהצגה של "החולה המדומה", שם שיחק בתפקיד ארגאן ההיפוכונדר – לקה מולייר בשטף דם רציני. הפצירו בו לבטל את ההצגה, אבל הוא חזר על המשפט, "חמישים אנשים תלויים בי למחייתם", ומשום כך ורק משום כך, ההצגה חייבת היתה להימשך בעינו. באותו לילה נפטר בביתו ברחוב רישלייה בפאריס. לא נמצא כומר שהיה מוכן ללוות אותו בשעותיו האחרונות, והכנסייה אף הכריזה שאין זה ראוי לקבור את מולייר ב"אדמה קדושה". ארבעה ימים נחה גוויתו בארונה עד ששוב נדרשה התערבות של לואי ה-14 כדי להביאה לקבורה בטקס חפוז בחסות החשיכה בבית הקברות סן-ג'וזף.