חיים מיום ליום

חמישים וחמש שנים אנחנו פועלים כאן תחת התווית "מדינה". בהזדמנויות כאלה נהוג להקביל את דמותה של היישות הקולקטיבית לחייו של אדם פרטי, אבל אין בהשוואה זו ממש. אחרי הכל, חיי אדם, לפי המקורות, הם שבעים שנה, מקסימום מאה ועשרים. מדינה נועדה לעמוד לעד. ולכן, כדאי אולי יותר להסתכל איפה עמדו מדינות אחרות, אלה שאנחנו מנסים לשאוב מהן השראה, בגיל דומה.

בגיל חמישים וחמש סיימה ארה"ב כמעט סופית לעצב את גבולותיה, אחרי שקנתה את לואיזיאנה מן הצרפתים. היא עמדה כבר אחרי המלחמה האחרונה שנערכה על אדמתה, מוגנת משני עבריה על-ידי שני אוקיינוסים, שנראו אז כמעט בלתי עבירים לאויב של ממש. כשהסתיים התיחום הגיאוגרפי של היישות, החל המאבק על זהותה: הוא הושלם רק כשמלאו למדינה כמעט תשעים, אחרי מלחמת אזרחים מרה.

בגיל חמישים וחמש עמדה גרמניה בין תבוסתה במלחמת העולם הראשונה לבין התקופה החשוכה ביותר בתולדותיה. צרפת בגיל הזה התאוששה מימי נפוליאון, איטליה עוד היתה מסובכת במאבקים קולוניאליסטיים אחרונים. נכון, ההשוואה בין העולם של המאה התשע עשרה או שנות העשרים של המאה ה-20 לבין העולם של היום היא כמעט חסרת בסיס. אבל דבר אחד ניתן ללמוד ממנה: זה לוקח זמן.

רק כאשר מסתכלים סביב, לא ברור אם בחמישים וחמש שנים עשינו אפילו צעד אחד לעבר היעד. גבולות עוד אין לנו, לא על המפה ולא בחיי היומיום. השקרים המוסכמים שעליהם נבנתה המדינה, מתוך תחושת הדחיפות שהולדתה בשואה והמשכה במלחמת הישרדות, חלקם כבר התנפצו וחלקם עוד מחזיקים מעמד רק כי אין לנו שום דבר אחר. במקומם לא באו עקרונות חדשים, אבני בוחן חדשות, שיעזרו לנו להגדיר את זהותנו. אחרי חמישים וחמש שנים עוד לא ברור מהו אזרח ישראלי, מהו הבסיס המשותף שעליו חי הציבור הרבגוני שהתקבץ כאן, לאן כל זה מוביל.

אחרי חמישים וחמש שנה אנחנו ממשיכים לדבר במונחים של הישרדות וסכנה. יש לנו צבא שציודו ותקציבו כבר אינם עומדים בשום פרופורציה לאיום האמיתי, אלא לקחים מתסריטי יום הדין. אנחנו לא מנהלים סיכונים, אנחנו לא מקבלים החלטות שקולות לפי צרכים ומשאבים. רק מכסים את עצמנו בניילונים כנגד דברים שאיש מאיתנו אינו מאמין שיקרו. אנחנו לא תובעים מהשלטון דבר ממה שאזרחים רגילים, בעולם הרגיל, רוצים: לא רווחה ולא תקווה, לא ערכים ואפילו לא סתם ניהול סביר של ענייני היומיום.

אחרי חמישים וחמש שנים, הגיע הזמן שנתמודד עם הדברים האלה. הגיע הזמן שנתבע, מעצמנו ומהאנשים שאנחנו בוחרים שיעצבו את חיינו, תשובות לדברים האמיתיים: לסדר יום מכיל, תחתיו יוכלו החילוני והחרדי, הערבי והיהודי והנוצרי, לקרוא לעצמם "אזרחים". להגדרות של גבול ומרחב, מה שלנו ומה אינו שלנו. למערכת של חוק ומשפט ושלטון שנוכל לסמוך עליה ולציית לה, לא מתוך פחד, אלא משום שזו הדרך הטובה ביותר לציבור לנהל את ענייניו.

תסתכלו סביב, נוהגים הפוליטיקאים לומר לנו כשהם מבקשים לעודד את רוחנו. תסתכלו סביב ותראו כמה הרבה השגנו כאן. למה אתם מקטרים, הם אומרים לנו; מה שיש לכם אין לאיש משכניכם, מה שנבנה כאן מתחרה במדינות שתנאיהן החיצוניים קלים בהרבה. אבל רווחה ומצוקה הן עניין של תחושה, הרבה יותר מאשר של מציאות אובייקטיבית. והמועקה שאנחנו חשים כאן אינה נובעת מאיום הטרור, מנתוני האבטלה או ממצבה של מערכת החינוך, למרות שכל אלה דברים שיש להתמודד איתם. היא נובעת מכך שכל ציבור של אנשים מבקש לו מטרה, ואנחנו – אחרי חמישים וחמש שנה – עדיין חיים מיום ליום.