23 שאלות עם יבגניה דודינה

כשזה מגיע ליבגניה דודינה, מבקרי תיאטרון נוטים להוציא מהבוידם את כל הסופרלטיבים הכי מפוצצים שלהם: מחשמלת, חושנית, מטלטלת, מסעירה. מה לא. תוך עשר שנים הפכה דודינה לשחקנית התיאטרון המוערכת ביותר בישראל, שילוב של כישרון, סקס אפיל והתמסרות חסרת מעצורים לבמה. לפעמים, כדי להסביר מה קורה כשדודינה עולה לבמה, שולפים את שמה של חנה רובינא, הדיווה הראשונה של התיאטרון הישראלי.
דודינה עלתה לישראל ב-1990, אחרי שנפגשה במוסקבה עם במאי תיאטרון גשר יבגני אריה, ששיכנע אותה לעלות. היא הצטרפה לתיאטרון מיום היווסדו, ובשנתיים האחרונות קטפה ברציפות את פרס שחקנית השנה בטקס פרסי התיאטרון הישראלי, על תפקידיה בהפקה השקספירית 'חלום לילי קיץ' ובהצגה המצליחה 'העבד'.
השבוע עולה בתיאטרון גשר ההצגה 'שושה', עיבוד לספרו של יצחק בשביס זינגר, בכיכובה של דודינה, שמגלמת את בטי, שחקנית נוירוטית שסופה טראגי. לכבוד האירוע, הנה 23 דברים שאולי לא ידעתם על שחקנית השנה יבגניה דודינה.

1. היא אוהבת מוזיקה מזרחית: "אני דווקא מצליחה מאוד להתחבר למוזיקה הזאת. כמו בכל תחום, גם בתחום הזה יש מוזיקה מזרחית שהיא פארש, אבל יש מוזיקה אמיתית שנוגעת במקומות הכואבים של הרגש ובאה מתוך הנשמה. זו מוזיקה מדהימה בעיני".

2. היא לא פמיניסטית: "אני חושבת שאישה דווקא רוצה וצריכה להישען על הגבר שלה, להיתלות עליו קצת, לקבל ממנו את הביטחון שלה. גם אם הגבר הוא ילד שלא יכול להסתדר בלעדי, ואם לא הייתי הוא לא היה יודע איפה הגרביים שלו - עדיין כשהוא יוצא מהבית הוא הגבר".

3. היא לא תזריק סמים גם אם ישלמו לה מיליון דולר: "זה מסוג המקומות שאני לא רוצה להגיע אליהם. מפחיד אותי נורא לאבד שליטה. אפילו לא בתור התנסות. אלכוהול אני דווקא שותה, אין לי בעיה, אני בעד לטשטש את החושים מדי פעם, זה טוב להתערפל, לדפוק את הראש פעם בכמה זמן. חייבים, זה משחרר. אבל גם לא יותר מדי. כשחקנית אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות רגועה וליהנות כל הזמן. אם אני אהיה יותר מדי רגועה בחיים אני לא אהיה מספיק טובה על הבמה. צריך לשמור כל הזמן על סוג של מתח".

4. היא כבר לא תהיה עקרת בית לדוגמה: "זה נורא קשה, לא? אני לא מבינה איך נשים עומדות כל היום במטבח עם הסירים ומבשלות. אפשר להשתגע מזה. אותי זה היה מטמטם. אני יכולה להתחיל לבשל, ואז בכלל לשכוח ששמתי משהו על האש, לחלום ולהיות בתוך דברים אחרים. אני לא מצליחה להתמיד בשום דבר. שגרה הורגת אותי. אני משתעממת כל כך מהר, ואין שום דבר שניסיתי לעשות לאורך זמן והצלחתי. ניסיתי פעם ללכת לחדר כושר. איזה שעמום. הפסקתי אחרי כמה זמן. נדמה לי שהדבר היחיד שאני מצליחה להתמיד בו זה התיאטרון".

5. היא היתה מעריצה של יצחק רבין: "מאז רצח רבין מרגישים שמשהו קרה במדינה, מאז כלום לא אותו דבר. אני חייבת להגיד שאני כבר לא כל כך מתעניינת. שמעתי ברדיו שעמרם מצנע פרש, אבל התרחקתי מאוד מהפוליטיקה. אני לא עוקבת יותר מדי, ועושה רושם שכל העולם ממילא הולך לכיוון של קטסטרופה".

6. היא ניסתה להוציא רשיון נהיגה אבל זה לא הלך: "היתה תקופה קצרה שלא שיחקתי אחרי שילדתי את הבת שלי. היה לי קצת זמן פנוי, וכולם אמרו לי תלמדי לנהוג, זה חשוב. אז לקחתי המון שיעורים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה כנראה לא בשבילי. אני מעופפת מדי. לא כדאי שאני אהיה על הכביש. אפילו לא טרחתי לעשות את מבחן הנהיגה, פשוט ירדתי מזה והורדתי את הרעיון מהפרק".

7. היא כמעט היתה מהנדסת אלקטרוניקה: "ברוסיה לא התקבלתי בהתחלה לבית ספר למשחק, ולא רציתי לשבת בבית ולא לעשות כלום. אני חייבת להיות עסוקה. אז הלכתי ללמוד מחשבים. הגעתי למבחן הכניסה עם ספרי הלימוד על הברכיים שלי, והעתקתי את כל המבחן. אף אחד לא שם לב וקיבלתי ציון מעולה. זאת היתה הפעם היחידה בחיים שלי שקיבלתי מילגה - בזכות זה שהעתקתי. ככה שנה שלמה המשכתי להעתיק בכל המבחנים. הציונים היו בסדר, אבל הייתי יושבת בשיעורים וחולמת על דברים אחרים. זה היה סיוט לא נורמלי. היום אני לא יודעת אפילו להפעיל מחשב".

8. היא לא יודעת לעשות כסף ואם אין ברירה תעבוד בחינם: "כסף הוא אף פעם לא המטרה שלי. אני גרועה בכסף, אפשר לעבוד עלי בקלות. אני מסתובבת עם צ'קים שבועות שלמים בארנק ואני לא מוצאת זמן להפקיד. אני מודעת למחאות האמנים שיש עכשיו, השתתפתי אפילו בהפגנה אחת, אבל אני לא מאמינה שיסגרו את התיאטרונים באמת ב-1 ביוני כמו שמאיימים. איך אפשר לסגור תיאטרון? אני לא יכולה לראות את עצמי לא על הבמה. רק המחשבה על זה מפחידה אותי".

9. היא סובלת מאוד מהקיץ הישראלי: "זה נורא, אין מילה אחרת. לפעמים נראה גם שזה נהיה גרוע משנה לשנה. חם פה נורא. זה לא בשבילי".

10. היא בלגניסטית-על: "פעם זה היה הרבה יותר גרוע. הכל אני מאבדת ושוכחת ובעיקר לא מצליחה להיות מאורגנת בפנים, לארגן לי את היום, להיות מסודרת בראש. אני עובדת על עצמי קשה בעניין הזה. אני לא יכולה לסבול את האחריות בלארגן משהו. יום אחד ביקשו ממני לארגן מסיבת יום הולדת לבת שלי בבית הספר. ישר נכנסתי לחרדות. מזל שהיו שם עוד הורים שאמרו לי בדיוק מה אני צריכה לעשות, אחרת לא היה יוצא שום דבר".

11. היא לא מפחדת מהזיקנה: "ממש לא. אין ספק שהטבע אכזרי. לגברים, למרבה הצער, הזיקנה וההתבגרות עושים בדרך כלל ממש טוב. לנשים לא. לשמחתי אני עדיין מצליחה להסתכל במראה ולהרגיש בסדר. זה תלוי באיך האור נופל. צריך לסדר שהוא ייפול טוב על הפנים, אחרת זה יכול להיות כואב. אני מאוד מקווה שלא אצטרך ניתוחים פלסטיים בעתיד. אתה מסתכל על אנשים שעשו ניתוחים וכל כך רואים את זה. נראה לי מטומטם להוציא כל כך הרבה כסף על ניתוח שמשנה לך את הפרצוף וכולם רואים שעשית אותו".

12. לפעמים על הבמה היא חושבת על מה שצריך לעשות מחר בבוקר: "זה נורא, אסור לגלות את זה, אבל קורה. קורה בהצגה המאה שהראש שלך קצת נודד למקומות אחרים באמצע שאתה אומר את הטקסט, אבל זה איום ונורא להגיד את זה. אני אמורה להגיד שזה קדוש ומה פתאום, אני כל כולי בתוך המשחק. אבל זה לא קורה הרבה, רק לפעמים".

13. היא קצת ילדותית: "יש בי את הצד הזה, אין ספק. לפעמים החברים בתיאטרון אומרים לי שאני מתנהגת לא לגילי, שאני מתחילה להישמע כמו הבת שלי או להגיב כמוה לדברים. זה דווקא נראה לי מחמאה".

14. היא לא לובשת בגדים צמודים: "אני מרגישה חנוקה ככה, מרגישה שאין לי מקום. אני אוהבת להרגיש טוב, וחשוב לי איך אני נראית, אבל על הבמה יש כל כך הרבה התחפשויות ותפקידים של נשים מפתות ופאם פטאל, שלפעמים אני לא זוכרת מי אני. ביומיום אני פשוט אוהבת להרגיש נוח, לא לחנוט את עצמי במשהו שאי אפשר לזוז בתוכו".

15. "במקרי חירום היא רצה למגדת עתידות: אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג ואף פעם לא הרגשתי צורך ללכת. אם אני מרגישה צורך עז לדבר, או יש פחד ממשהו, יש סיכוי יותר גדול שאני אלך למגדת עתידות. הייתי פעמיים, אבל זה ממש במקרי חירום שהרגשתי שאני לא יכולה יותר ואני חייבת. הלכתי אז כדי לשמוע מה יהיה, למרות שיש משהו מאוד מאוד לא נכון בלדעת את העתיד".

16. היא לעולם לא תרדוף אחרי תפקיד: "אני לא מאמינה בזה. היו אמנם לאורך הדרך תפקידים שמאוד רציתי, אבל אף פעם לא התאמצתי יותר מדי כדי לקבל תפקיד. אני מאמינה בגורל, מה שצריך לקרות יקרה. בגורל ובאינטואיציות. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מאוד רוצים דברים, אבל בעצם משהו בתוכנו אומר לנו כל הזמן שהדבר הזה הוא לא נכון לנו - ואז לא נקבל אותו".

17. היא מאמינה שבמאי צריך לאהוב את השחקנית שלו: "הרבה פעמים, כשמתחילים לעבוד, אם זה הצגה או סרט, יש מין התאהבות כזאת של הבמאי והשחקנית, וזה מוסיף מתח וחושניות על הסט. כמובן שזו לא אהבה שצריך לממש, עדיף תמיד לא לממש. היופי והחוזק הוא בדברים שלא נעשים ובדברים שלא נאמרים. אבל כשאני רואה הצגה או סרט אני תמיד יכולה לדעת אם הבמאי אהב את השחקנית שלו או לא. כשהוא אוהב אותה פשוט רואים את זה, והתוצאה יוצאת סוחפת לחלוטין".

18. היא מעריצה את השחקנית איזבל הופר: "היא מדהימה בעיני, חושנית ופשוט מעולה. אני מסתכלת עליה ולומדת דברים חדשים".

19. היא הכי מפחדת מהקול הבא: שיעול. "כשהקהל בתיאטרון מתחיל להשתעל זה סימן ממש רע, סימן שהוא לא אוהב את ההצגה ומתחיל להשתעמם. אם הוא מתחיל לחשוב אם אין לו אוויר או יש לו, ואיך הוא מרגיש פיזית - הוא מתחיל להשתעל. אני הכי שונאת שיעולים. יותר מטלפונים סלולריים שמתחילים לצלצל באמצע ההצגה. לאלה כבר התרגלתי. זה חלק מהשגרה שברגע הכי טראגי הטלפון מצלצל".

20. היא לא מפחדת מחתולים שחורים ישראליים: "ברוסיה, אם הייתי רואה חתול שחור, בחיים לא הייתי עוברת. הייתי עוצרת במקום. אבל בישראל הכל הרי הולך הפוך על הפוך. אם ברוסיה חתול שחור זה מזל רע, פה זה בטח אומר משהו אחר. מה גם שיש כל כך הרבה חתולים שחורים בארץ הזאת, ואם אני אעצור כל פעם שאני רואה חתול ברחוב, ייקח לי עשר שעות לעבור מאה מטר. אני אף פעם לא אגיע לשום מקום".

21. היא ממציאה אמונות טפלות: "אני כל הזמן ממציאה לעצמי עוד ועוד אמונות, ממש ממציאה על המקום. יש לי בלי סוף. אני מאמינה בהכל, שאם נשפך לך למשל מלח בטעות, זה אומר שאתה תריב עם מישהו. אני אף פעם לא אקח סכין מיד של בנאדם אחר. אני אבקש קודם כל שיניח אותו על עץ ורק אז אקח אותו. גם בתיאטרון יש מלא אמונות. אם למשל נופל לך טקסט מהיד באמצע חזרה, אתה צריך להתיישב על הנייר שנפל ורק אז לקחת אותו ולקום, אחרת זה אומר שאתה תשכח את הטקסט. או למשל לא אוכלים גרעינים בתיאטרון, כי זה יגרום לכך שלא יהיה כסף. גם לא שורקים ולא שותים לחיים לפני שההצגה מצליחה. כולם מאוד מקפידים בעניינים האלה, לא רק אני".

22. היא חוזה את העתיד בחלומות: "יש לי הרבה חלומות שמתגשמים. אני חולמת בלילה על זה שאני מקבלת מכתב ממישהו, ואז אני קמה ובדואר מחכה לי מכתב ממנו. זה קורה לי הרבה פעמים, כבר התרגלתי".

23. היא לא היתה ברוסיה מאז שעלתה לארץ: "לא יודעת למה. לא יצא לי. באתי לפה ונהייתי נורא עסוקה, כך שלא חזרתי לשם אפילו פעם אחת. יש לי שם חברים טובים שלא ראיתי כבר עשר שנים, ויש כאלה שלא שמרתי איתם בכלל על קשר, לא התקשרתי ולא כתבתי. אבל אני יודעת שברגע שניפגש עוד פעם זה יהיה כאילו כלום לא השתנה. היום אני דווקא כן רוצה להגיע למוסקבה, אבל יש כל כך הרבה מקומות שלא הייתי בהם, ואני עוד צריכה לסגור חשבון עם העולם".