יום היסטורי, לכאורה
אם יש דבר ששלוש שנות שרון לימדו אותנו, שמאל כימין, הוא שמשמעותה של המילה הכתובה או הנאמרת שואפת לאפס
לכאורה, עומד לקרות היום דבר גדול, אירוע היסטורי: ממשלת ימין, בראשות אריאל שרון ובהשתתפות אביגדור ליברמן ובני אלון, עומדת לאשר מסמך הכולל בתוכו – במפורש ותוך ציון לוח זמנים – את הקמתה של מדינה פלסטינית. לכאורה, הפור ייפול ואיש כבר לא יוכל להרים אותו בחזרה. לכאורה, היו הרחובות אמורים להתמלא תקווה או ייאוש, איש על פי השקפתו.
דבר מכל אלה לא יקרה, כמובן. הסיבה העיקרית אינה עייפות או השלמה, אלא התחושה הכללית ששום מסמך אינו משנה הרבה. אם יש דבר ששלוש שנות שרון לימדו אותנו, שמאל כימין, הוא שמשמעותה של המילה הכתובה או הנאמרת שואפת לאפס.
אם יש דבר שהימין סומך עליו עכשיו – כשם שהשמאל סמך עליו בימי ממשלת האחדות – זו ההכרה ששרון לא עושה הרבה למען ההיסטוריה, אלא בעיקר פועל כדי להרוויח זמן. בעולמו קצר המועד הכל הפיך, מכל מבוך אפשר לצאת, כל מפה אפשר לקרוא ככה וגם ההפך.
עוד לא ידענו ראש ממשלה כמו שרון, האיש שלא היה. מעורבותו בניהול ענייני המדינה אפסית בהשוואה לקודמיו. בשבועות האחרונים שבת המשק ("שישה מיליארד שקל נזק", רעמו באוצר), וראש הממשלה הניח לנתניהו, לשטרית ולפרץ להתכתש. המלחמה עם הפלסטינים נכנסת עוד מעט לשנתה הרביעית, ולא שריו של שרון, לא אזרחי המדינה ולא מפקדי צה"ל יודעים עד עכשיו לאיזו מטרה הוא חושב להוליך אותנו. היחיד שדמה לו בחוסר המעורבות הניהולית היה אהוד ברק, שלהגנתו ניתן לומר שהתמקד במטרה אחת, גם אם נכשל בה. אם שרון מתמקד במשהו, איש מאתנו אינו יודע מהו.
בפעם האחרונה שבה הבטיח שרון לממשלתו דיון מדיני מקיף, עוד עמד נתן שרנסקי – השר שדרש לקיים דיון – בראש מפלגה משלו, וכמעט חצי מחברי הממשלה היו ממפלגת העבודה. יותר משנה חלפה מאז, עשרות ישראלים הצטרפו למצבה העגומה של הרוגי האינתיפאדה השנייה. הממשלה התחלפה, שרנסקי הובס בבחירות והצטרף לליכוד, מי זוכר איפה מפלגת העבודה. דיון מדיני טרם היה. במובן הזה, הח"כים מהימין התובעים דיון קודם לאישור "מפת הדרכים" צודקים במאה אחוז, אבל מגיעים מאוחר מדי. מי שנהנה מהעמימות, מהתחמנות ומהטקטיקה הזעירה של ראש הממשלה בשלוש השנים האחרונות יתקשה לסחוט ממנו עכשיו משהו אחר. במקום זה הוא יקבל איום בלחץ אמריקני, ואת קריצת העין הרגילה שלפיה "יהיה בסדר": הפלסטינים לא יקיימו את חלקם, בוש ייכנס לשנת בחירות, ערפאת שוב יהיה אשם. קבלת המפה הרי לא נועדה אלא להרוויח קצת זמן, ואחר-כך אלוהים גדול.
יש עדיין כאלה שמתעקשים שזו דרכו של שרון אל ספרי ההיסטוריה, שבמסלול הזה – עוד זיג ועוד זג, עוד חתימה ביד ימין והידוק הסגר בשמאל – הוא מבקש להגיע בסופו של דבר לשרטוט המתווה של ההסדר העתידי. נדמה לי שרובנו הסכמנו עם המחשבה שזה ממש לא כך. רובנו, מימין ומשמאל, כבר איננו תולים שום תקווה באיש שלא יהיה.
העתיד תלוי בידיים אחרות: אלה של ג'ורג' וו. בוש, שנדמה שהוא נחוש לדחוף להסדר הרבה יותר מהצדדים הנוגעים בדבר; אלה של אנשי החמאס, שהצלחתם בביצוע פיגועים תסתום את הגולל על כל מאמץ מדיני; אלה של בוגי יעלון, שבהיעדר דרג מדיני הגוף שהוא עומד בראשו גם מספק מידע והערכה וגם קובע דה-פאקטו מדיניות. האנשים והגופים האלה הם שיקבעו אם אכן חל מפנה, או שרק חצינו עוד יום בדרך לשום מקום.
