כל הזין ב"הבימה"

היתה אחלה הצגה, באמת. בעצם, לא "הצגה", כי אם "מחזמר" הוא שם התואר הנכון ל "ללכת עד הסוף", המיוזיקל החדש שעולה בימים אלו ב"הבימה", ומבוסס על "The Full Monty", הסרט הבריטי המצליח מאוד מאוד, שתורגם למחזמר מצליח בברודווי. עכשיו מנסים אנשי "הבימה" לשחזר את ההצלחה הזו גם בארץ, ואין סיבה שהניסיון הזה יכשל. ב"ללכת עד הסוף" יש את כל מה שצופה ישראלי אסקפיסט וחסר סבלנות זקוק לו – אהבה, דחקות, מוזיקה, ריקודים, אבטלה, כסף (שאין), סקס (שאף אחד לא עושה), אבא ובן, זקן וזקנה. מכל טוב הארץ. "ללכת עד הסוף" לא חוסך מהצופה שום רגע, דמות או מצב שעשויים לגרום לקהל לצחוק, לחייך, או אפילו לעוות קצת את הפה. סקאלת הצחוקים ב"ללכת עד הסוף" היא הדבר העיקרי בו והיא ממש לא אחידה - חלקה משעשעת מאד וחלקה נדושה ושחוקה, אבל מה זה משנה. בסוף רואים לתומר שרון וגיא זוארץ את הזין, וזה כשלעצמו ארוע שמחזיר, מיידית, את ההשקעה בכרטיס. מנייה שלא מאכזבת.

לא שיקאגו. אז מה?

אחרי חצי שעה ב"ללכת עד הסוף" - כשנזכרתי שעברתי את גיל 15 כבר די מזמן ונוכחותם של סלבריטאי הטלנובלות אינה, כשלעצמה בלבד, מספיקה כדי לספק את יצר המציצנות - לא יכולתי להמנע מהתחושה שלמרות שהבמה מעוצבת מקסים ורוב השחקנים עושים את עבודתם (הלא מאוד מסובכת, חייבים להודות) נאמנה, שני דברים עיקריים, שעומדים בבסיסו של כל מחזמר - השירה והריקוד - לוקים בחסר. ואז נזכרתי שאני ב"ללכת עד הסוף", שעצם העלאת המחזמר בעברית היא שיחוק, שהליהוק מצוין באמת, ושיאללה, חפיף. אם הייתי מחפשת שלמות, מיוזיקל ללא רבב, עשיר, מרהיב, עוצר נשימה, הייתי לוקחת את "שיקגו" ב די.וי.די. יש מספיק דברים טובים ב"ללכת עד הסוף" שמכסים על הפגמים ועושים את ההצגה נעימה ומשעשעת, כזאת שגורמת לך להתרווח בכסא ולתת לראש חופש של שעתיים.
התרגום של שלומי מושקוביץ וירון פריד הוא החלק החזק של המחזמר. וגם תומר שרון, שמקסים כג'רי לוקובסקי, וליא קניג, שלכתוב עליה שהיא "נפלאה" הוא עניין שחוק בערך כמו לכתוב על מריה קארי שהיא שרמוטה, אבל מה לעשות, זה פשוט נכון (גם לגבי קארי). קניג מגלמת את ג'נט, הפסנתרנית של חבורת המתפשטים המובטלים, ובניגוד לאופן בו מגלמים שאר השחקנים את דמויותיהם, לג'נט של קניג יש אופי ישראלי. גם היא, כמו היתר, נופלת קורבן לצעקנות היתר של ההצגה,, אבל לעתים רחוקות יותר.

גם בינוניים מצליחים

"ללכת עד הסוף" מנסה להביא אל הבמה מסרים עלק מודרניים – הנשים שולטות, להומואים מומלץ לצאת מהארון, כסף זה לא הכל בחיים, אבל הכל מנוסח באופן כל כך פשטני שקשה להתייחס אל המסרים האלו ברצינות. וחוץ מזה, אם הומואים זה כל כך מגניב, למה ראינו רק רמיזה לזה על הבמה ולא איזה שירבוב לשונות לוהט בין גיא זוארץ (פאק, איזה גוף יש לבחור הזה) לגיא דגן?
כי מי ילך בסופו של דבר לראות את המחזמר? המון תיכוניסטים שיבואו באוטובוסים מאורגנים של בית ספר, ודווקא להם חבל שלא נתנו לראות את כוכב רמת אביב ג', גיא זוארץ, במחווה הומוסקסואלית. זה היה מרטיב אותם. חבל שרמת הריקוד של חבריהם מכיתות האמנות זהה, אם לא עולה על זו של שחקני המחזמר, אבל עדיין יש להם את שרון וקניג וכמה כוסיות על הבמה ושישה בולבולים מתנופפים בסצינת הסיום. ואם מסתכלים מקרוב, מבינים שגם עם איבר בינוני בלבד אתה יכול להיות שחקן ב"הבימה", להצליח בחיים ולמשוך אלייך בחורות, וזה, בשורה התחתונה, המסר החשוב ביותר של ההצגה. היה אחלה, ללכת, בטח ללכת. למישהו יש את הטלפון של תומר שרון?