שתף קטע נבחר

"פעם שפייתי – תמיד שפייתי"

כפר הנוער מאיר שפיה ליד זכרון יעקב חוגג החודש 80 שנה להיווסדו. הזדמנות לספר את סיפורו המרתק של המקום, שהחל כמושבה בת שמונה בתים והיום הוא מוסד חינוכי עטור פרסים

אל תנסו לחפש באנציקלופדיה לתולדות הישוב את השם "מאיר שפיה", כי לא תמצאו אותו. הסיבה פשוטה: לא היה איש כזה. אז מאין השם?
הסיפור קשור בהתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 של המאה הקודמת. ב-1886, כשהמושבה זכרון יעקב היתה כבר בת ארבע, התברר כי האדמות החקלאיות לא מסוגלות לכלכל את כל תושביה. בהתאם לחזונו, החליט הברון רוטשילד, לרכוש אדמות נוספות באזור. בין השאר רכש אלפי דונמים של קרקע חקלאית באזור ואדי מילק (או בשמו העברי "עמק תות") ובהמשך הוחלט להקים גם מושבות בנות לזכרון יעקב. כך הוקמה המושבה הציורית בת שלמה, וכן המושבות בנימינה, פרדס חנה וגבעת עדה.
מושבה נוספת - מאיר שפיה - הוקמה על הגבעה מצפון לזכרון יעקב בשנת 1890. אדמות המושבה נרכשו כאמור על ידי הברון רוטשילד שהחליט לקרוא למקום על שם סבו, מאיר. ו"שפיה" מאין? ובכן על חלק מאדמות הישוב החדש שנרכשו, היה קיים כפר ערבי בשם "שוויה". המתיישבים קראו לו "שפיה". כשהוקמו הבתים הראשוניים של הישוב, קראו לו מתיישביו "מאיר שפיה". ברבות הימים נשאר רק השם שפיה.
ב-17 ביוני יחגוג כפר הנוער שפיה שמצפון לזכרון יעקב 80 שנה. הכפר עורך אירוע מיוחד לכבוד היובל ופותח את שעריו למאות הבוגרים שעברו דרכו במשך השנים. בהזמנות שנשלחו צורף סטיקר עם הכיתוב: "פעם שפייתי – תמיד שפייתי…". זו אכן תחושת כל מי שלמד אי פעם במוסד החינוכי הזה.

במקום ה"מלון" שנכשל, 50 יתומים מקישינב

המושבה שפיה היתה בנויה משמונה בתים דו-משפחתיים (שנבנו על ידי קבלנים טמפלרים מחיפה), וכך בשיאה התגוררו בה 16 משפחות כשלכל אחת מהן 300 דונם קרקע חקלאית.
אבל כמו סיפורי יתר המושבות, למרות סיוע הברון, לא הצליחו תושביה של המושבה הצעירה להתקיים ונקלעו כבר בתום השנה הראשונה למשבר כלכלי קשה.
ב-1900 עברה שפיה יחד עם כל נכסי הברון לבעלות החברה הכלכלית יק"א (ששינתה אחר כך את שמה לפיק"א). אז מנתה שפיה כ-130 איש, מתוכם כ-12 פקידים. בשל מיקומה בראש גבעה והאוויר הטוב שבה, החליטה הנהלת יק"א להקים במקום "סנטוריום" להבראה, היום היינו קוראים לכך "מלון".
בשולי המושבה הוקם מבנה גדול שהיה אמור למשוך אליו "מבריאים" מרחבי הארץ. אבל בניגוד להיום, כשמקום בעל פוטנציאל תיירותי מובהק הופך למוקד משיכה (ראו מה קורה בזכרון יעקב השכנה), אז לא היו קונים לרעיון והסנטוריום עמד שומם. בהמשך הפך לבית התרבות של כפר הנוער ובימים אלה נשלם שיפוצו, כדי להפוך אותו לאודיטוריום מודרני למופעים.
בעוד תושבי שפיה שורדים בקושי את חיי היום יום, החליט מנהיג הביל"ויים, ישראל בלקינד, לשכן בו דיירים חדשים – את יתומי פרעות קישינב (אחד הגורמים לעלייה השנייה). הוא יצא לקישינב וחזר ב-1904ארצה עם כ-50 יתומים אותם הביא ראשית לצפת ואחר כך לשפיה וייסד במקום את כפר הנוער "קרית ספר". סכסוכים עם פקידי יק"א שישבו במקום הובילו מקץ שנתיים לסיום הנסיון החינוכי הזה. בלקינד קיבל 50 דונם במה שנקרא היום בן שמן והעביר את הנערים לשם.
את ימי מלחמת העולם הראשונה עברו תושבי שפיה בקושי רב. ב-1923 שוב נעשה נסיון לקיים במקום מסגרת חינוכית. הפעם עמד בראש מנחם אושיסקין. הוא קיבץ נערות מהישוב הישן שהתייתמו במהלך המלחמה והביא אותן לשפיה. משנה זו הפך המקום לכפר נוער, שהלך והתרחב במשך השנים. חמשת המשפחות האחרונות מהמושבה עזבו את הישוב.
לקראת סוף שנות העשרים פרש ארגון הדסה היהודי-אמריקני את חסותו על הכפר ועשה זאת עד 1958. אז עבר הכפר לרשות המדינה. עם זאת נותרו נציגי הדסה חברים במועצת המנהלים של הכפר. ובדרך כלל כל נשיאה של הארגון עם פרישתה תורמת סכום נכבד לרווחתו של הכפר.

ד"ש חם מהכפר

בכפר הנוער שפיה לומדים כיום כ-300 תלמידים, ביניהם עולים חדשים. בשנת 1977 נקלטו בכפר הפליטים הוויאטנמים שממשלת בגין החליטה לקלוט.
מנהל הכפר בעשור האחרון, שאול אלבז, מספר כי המוסד הפך לשם דבר באזור עד כדי כך שהלחץ מצד תושבי האזור לפתוח אותו ללימודי יום עבור תלמידים מהסביבה היה כל כך גדול, שהוחלט לעשות את הנסיון ובשנת הלימודים הבאה ייפתחו שתי כיתות לתלמידים מבחוץ. פעמיים גם זכה הכפר בפרס החינוך מטעם נשיא המדינה.
אלבז, שהוא עצמו בוגר חוות הנוער הציוני בירושלים, גאה מאד בעשייה החינוכית בכפר, ולא פחות בפיתוחו הפיסי של המקום. ואכן, מי שמגיע לשפיה ומסתובב בין שביליו מוצא עצמו במקום מטופח ומאד ירוק. מבני בית הספר צבעוניים, ולא הרחק מהם מגרשי ספורט חדישים ובריכת שחיה גדולה. בין לבין הרבה דשא וגינות מטופחות וביניהם עצי ברוש ודקל וושינגטוניה עתיקים.
מבתיה הישנים של המושבה נותר ארבעה, חלקם שופץ ומשמש הן למגורי צוות הכפר והן למטרות ציבוריות, כמו מרפאה. גם בית הפקידות בן שתי הקומות שופץ ביוזמת המועצה לשימור אתרים. בתי המושבה הם חלק בלתי נפרד מהכפר. מרחובה האחד והיחיד של המושבה ניתן להשקיף לעבר ואדי מילק, ובעונה זו של השנה ניתן עדיין לראות הרבה ירוק. ועל האוויר הצח אין מה לדבר. אם ניתן, היו היום "יזמים" מחזירים את ה"סנטוריום" לשימושו המקורי.
כשחזרנו הביתה צלצלתי מיד לדודתי הניה שלמדה בשפיה בשנים 1937-1941 ומסרתי לה ד"ש מהמקום. "זו היתה תקופה יפה בחיי", נזכרה הניה, "יש לי הרבה זכרונות טובים מהכפר הזה. אני 'שפייתית' כל חיי".
כאמור, חגיגת ה-80 לשפיה תתקיים ביום ג' 17 ביוני החל מהשעה 16:00. פרטים על האירוע וכן תיאום ביקור במקום בהזדמנויות אחרות בטלפון: 6390750-04.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בית במושבה בראשית המאה
צילום: דוד הכהן
בית במושבה ששוקם
צילום: דוד הכהן
צילום: דוד הכהן
ה"סנטוריום" שהפך למרכז תרבות
צילום: דוד הכהן
צילום: דוד הכהן
שאול אלבז, מנהל הכפר בעשור האחרון
צילום: דוד הכהן
מומלצים