מבחן ירושלים וחיפה
האם לתושבי ירושלים יש דעה, ואמונה בעתיד עירם? האם יעדיפו תושבי חיפה ניסיון צבאי על ניסיון פוליטי-מקומי? האם המערכת הפוליטית מתבגרת?
בפעם האחרונה שבה התחלף ראש עירייה בירושלים, גבר אהוד אולמרט על אגדה מהלכת, בעיקר הודות למנגנון ולעוצמה של מפלגת השלטון. בפעם האחרונה בה התחלף ראש עירייה בחיפה, הפריימריס במפלגת העבודה היו הגמר האמיתי, ועמרם מצנע ניצח בהם כשרוח תומכת של ראש הממשלה נושבת בגבו. אולמרט היה מאז לשר בממשלה, מצנע ליו"ר העבודה.
פני הדברים השתנו מאוד מאז ועד היום, יום הבוחר בבירה ובכרמל. המועמדים הראשיים בירושלים הם מטיפוס אחר לגמרי, אלה של חיפה ממפלגות אחרות.יש בכך כדי ללמד על השתנותה של הפוליטיקה הישראלית בעשר השנים האחרונות. לא פחות מכך, יש במצב הזה אתגר גדול לתושבי שתי הערים.
אורי לופוליאנסקי מייצג את הפעם הראשונה שבה הציבור החרדי-אשכנזי מוכן ליטול עליו את האחריות לניהולה של עיר, שיש בה ציבור לא חרדי גדול ומאות אלפי ערבים. ניר ברקת מייצג דור חדש וצעיר של אנשי עסקים, שבאים אל הפוליטיקה המוניציפלית מתוך אמונה שעיר צריך לנהל טוב יותר, נקי יותר, מקצועי יותר. לליכוד, המפלגה המובילה בעיר, יש מועמד זניח, שרק ברגע האחרון לא הסיר את מועמדותו משום שקיבל מלופוליאנסקי הבטחות. לעבודה אין מועמד בכלל.
איך יגיבו תושבי ירושלים למהפך הזה? לפני חמש שנים היה ברקת, כאיש עסקים פרטי, מעורב בקמפיין שקרא לתושבי ירושלים החילונים לצאת ולהצביע. בתוקף היכרותנו הוותיקה (והחברית, בשם הגילוי הנאות), אני יודע שלא היתה לו אז שום כוונה לרוץ אי-פעם בעצמו. הקמפיין ההוא נכשל, אולי משום שהיתה תחושה שהעסק סגור מראש. איך יגיבו תושבי ירושלים עכשיו, כששום דבר לא סגור וההכרעה בידיים שלהם?
פרט לציבור החרדי, שהצבעתו מונוליטית ומובטחת, אין בבחירות הנוכחיות רגשות שבטיים. כל הניסיונות להצית אותן על רקע של מלחמת תרבות נכשלו. ברקת רץ על מצע נרחב של אמירות מעשיות לשיפור חיי הכלכלה והחינוך בעיר, מגובות בהצלחתו כיזם היי-טק. לופוליאנסקי הבטיח ופירט פחות. לרבים בעיר יש חשש שעם כל מעלותיו – והוא אדם מרובה מעלות – הוא עדיין נציג של סקטור מובחן.
האם לתושבי ירושלים יש דעה, ואמונה בעתיד עירם? האם הם בחנו את התוכניות של ברקת, את המשמעות של התמודדותו של לופוליאנסקי, את חוסר הרלבנטיות של המפלגות הארציות לחיי היומיום? האם יילכו האדישים להצביע, ובעד מי?
במידה מסוימת, אותם דברים נכונים בחיפה. יונה יהב הוא דמות ותיקה בנוף הפוליטי המקומי. מועמדותו סילקה מהשטח את מי שהמנגנון של מפלגת העבודה חפץ ביקרו – ישראל סביון – ואחר-כך את עליזה שנהר, שהוזעקה שלא בטובתה להקים את סוכת העבודה הנופלת. שמואל ארד ממשיך מסורת ישראלית מעניינת, שלפיה רמט"כלים הולכים לממשלה וקצינים בכירים-קצת-פחות הולכים לשלטון המקומי. האם תושבי חיפה, שבבחירות הארציות האחרונות נתנו לראשונה מיעוט של קולות לעבודה, יעדיפו את ניסיונו הצבאי והשתייכותו למפלגת השלטון על הניסיון הפוליטי מקומי של יהב, הרץ כמועמד עצמאי?
התשובות לשאלות האלה חשובות לגורלם המוניציפלי של הרבה מאוד אנשים, ואולי גם למשהו רחב מזה. בבחירות הארציות נהוג לדבר על הצבעה שבטית, הנשענת על נאמנויות נטועות. בבחירות המקומיות הסימפטום הזה נחלש מאוד בעשורים האחרונים, אבל בחיפה ובירושלים זו הפעם הראשונה שהוא עשוי להיעלם לגמרי. אם כמעט מיליון איש יודיעו, באמצעות פתקי ההצבעה שלהם, שהם אכן בוחרים להיות מעורבים בגורלם ובוחנים לא מנין אדם בא אלא מה הוא יכול לעשות עבורם – יהיה בכך עוד סימן להתבגרות המערכת הפוליטית.
