מ''ורתר'' ועד ''הר הקסמים'' של תומס מאן הספיקו להמציא את הרכבת, הטלגרף, החשמל, המכונית, המטוס – אבל דמותה של האהבה נשארה אחת. היא נשגבת ומשום כך בלתי אפשרית. "
האהבה לא מתחילה ב"כשהארי פגש את סאלי" אלא הרבה יותר קודם. אריאנה מלמד על "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה, שאהב עד מוות, ואחריו כולם רצו גם
פורסם:
05.06.03, 12:55
1776: אירופה מעלה על נס רומן-מכתבים מפרי עטו של וולפגאנג פון גתה, ממציא הדימוי התרבותי המודרני של האהבה שאין לה תחליף, שהיא בעירה עד כלות, שחייבת להסתיים במוות טראגי של האוהב מפני שהיא בלתי אפשרית. "ייסורי ורתר הצעיר" הפך מיד לרב מכר ענק שתורגם בבהילות לכל השפות האירופיות החשובות: תומאס קארלייל הסביר את העניין העצום שהרומן חולל בכך שוורתר וייסוריו היו הד נאמן לרוח של אי נחת, אי נחת חסר-שם ש"מילא את הלבבות" בתקופה ההיא. כמה פעמים בחייו השכיל גתה לנחש או ליצור את רוח הזמן הזאת, וב"פאוסט" וב"ורתר" כאחד, הוא ברא וחולל את תחילתן של תנועות מחשבתיות-אמנותיות שהמשכו להשפיע על הספרות האירופית לפחות במשך 150 שנה.
לרגש החמקמק והמורכב שאנו קוראים לו "אהבה", כמו לכל תופעה בעלת משמעות בחיי הנפש של אדם, יש היסטוריה. היא לא מתחילה ב"כשהארי פגש את סאלי"
אלא כבר בכתבי אפלטון. דמותה ודימוייה של האהבה כפופים לשינויים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים: בימיו של גתה, ימי "הסער והפרץ" באמנות הגרמנית, האהבה נאלצה למצוא לה מקום בין האידאל היווני, שאינו מכפיף אותה להתנהלות נוצרית טובה שתכליתה נישואין, לבין התשוקה שאיננה יודעת גבול של מהוגנות, לבין ההכרה שחיינו בעולם המעשה, עד כמה שנמרוד בכך, כופים עלינו התנהגות "הולמת". במיוחד אם אנחנו גרמנים בני המעמד הבינוני המשכיל, ובמיוחד אם אנחנו צעירים כורתר.
כשורתר מאוהב
העלילה פשוטה עד כדי כאב ומבוכה. בשני משפטים: ורתר מתאהב באשה נשואה. זה לא מסתייע והוא יורה בעצמו. אבל מכונני ה"סער ופרץ" סברו, כי לא העלילה היא לב העניין אלא נפשו השסועה של הגיבור. ולמה? מפני שהגיבור מתחבט בין כוחות גדולים ממידתו, וכולם נלחמים בתוך אותה נפש עצמה, והמאבק הפנימי, כך האמינו, מעניין יותר מכל מה שיכול לקרות לאדם בעולם שסביבו, מכל התרחשות שאדם יכול לייצר בסדרה של מעשים תבוניים. והכוח המסתורי ביותר, כך לימדונו, כוח משחית ומרפא, כוח יצירה והרס, כוח עצום מכפי הבנתנו ותבונתנו – הוא האהבה.
וביודענו זאת, האהבה הופכת לאידאל נשגב, לרגש שחיינו אינם שווים דבר בלעדיו. גתה חי ופעל בתפר החמקמק שבין התקופה הקלאסית בספרות ובמחשבה לבין התקופה הרומנטית, ולפחות ב"ורתר" הוא היה אביה-מולידה של הרומנטיקה הגרמנית. מ"ורתר" ועד "הר הקסמים" של תומס מאן הספיקו להמציא את הרכבת, הטלגרף, החשמל, המכונית, המטוס – אבל דמותה של האהבה נשארה אחת. היא נשגבת ומשום כך בלתי אפשרית. היא חיונית, אבל רק כמאבק מתמשך שאין בו מנצחים. כמו בשירי הטרובדורים של ימי הביניים, היא מונעת על ידי אידאל נשי בלתי מושג. אלא שהטרובדורים – אבירים שידעו לנגן ולשיר בין המלחמות - אכן חרזו ושרו לגבירות הענוגות ורמות המעלה שיצא להם להכיר, ואחר כך יצאו לעוד קרב. האוהבים מן התקופה הרומנטית פשוט אוהבים. לא חרבו של היריב קורעת את בני מעיהם, אלא נפשם-שלהם. במקום לצאת להרוג דרקונים, הם נטרפים במצולות כמו הספנים של "לורליי" של היינה, יורים בעצמם כורתר או קמלים משחפת כמו "הגברת עם הקמליות", או משליכים את עצמם מתחת לגלגלי רכבת כמו אנה קרנינה. ולא שכחתי את מותה טרם עת של אמה בובארי.
ייסורים להמונים
התקופה הרומנטית חוללה יותר מדי גיבורים צעירים ומתים. ורתר היה דמות-הזדהות באופן שהדאיג אפילו את גתה. מספר לא ידוע של צעירים אירופיים שלחו יד בנפשם בעקבות קריאת הספר. למהדורות שהלכו ותכפו הוסיף גתה הערת אזהרה של המחבר בהקדמה, ובה התנער מדמותו הבדיונית של ורתר (היא לא היתה בדיונית, היא התבססה על מקרה אמיתי שהגיע לידיעת המחבר) וגם היגג בזכות הבחירה בחיים ונגד התאבדות כחטא. זה לא עזר.
שני הגיבורים הגדולי של גתה – ורתר ופאוסט – מונעים בדלק דומה למדי. פאוסט שואף להגיע לפסגות ידע שנחשבות מעבר להשגתו של בן אנוש. ורתר מייחל לפסגות של עונג וכאב שגם הן עצומות ורחוקות מאד מכל מה שבורגני טוב יכול לצפות לו בחייו. אצל ורתר, הפתרון הוא קל, בוטה, אכזרי – ואפקטיבי במיוחד בתולדות הספרות. הפתרון הפאוסטיאני מורכב בהרבה, ולא לשווא נדרשו לגתה שנים כה ארוכות כדי להשלים את יצירת המופת שלו, שבסופו של דבר תעיב על "ורתר" ועל כל השגיו האחרים, משירתו המפוארת ועד למחקרים האזוטריים שלו במורפולוגיה.
אבל "ורתר" עודנו איתנו, כאב-טיפוס של אוהב מיוסר, של מי שאינו יכול אחרת. גתה רצה שנקשר בין ייסוריו של ורתר לייסורי הצלוב. הוא רצה שנבין כי מעתה ואילך, האל האמיתי שלנו הוא האהבה, הוא תובעני לא פחות מאבינו שבשמיים ומתעתע הרבה יותר. עידן הרומנטיקה בתרבות האירופית הוא הוכחה ניצחת לכך שגתה הבין נכונה את רוח זמנו, ועד שהרוח הזאת פסה מן העולם, נזרעה הספרות האירופית בהמוני גוויות מיותרות לחלוטין. אבל יש גם אלטרנטיבה לורתר: דון ז'ואן. על מעלליו ועל מותו שלו בשבוע הבא.
