האמנם "הודנה סיביק"?

ההודנה משמעותה הפסקה זמנית של מעשי איבה בין קהילות מוסלמיות לבין עצמן ו/או בינן לבין העולם החיצוני. להודנה תוקף מחייב של מילת כבוד ושל שבועה דתית; במסורת איסלאמית בת מאות בשנים לא ידועים מקרים רבים של הפרה חד צדדית של הודנה.
כשרעיון ההודנה הועלה לראשונה על-ידי גורמים לא-ממשלתיים בישראל, יעדו היה ברור: לגייס ולהפעיל את החברה האזרחית הפלסטינית למען הפסקה ממושכת ומלאה של הפיגועים נגד ישראל. במקביל, הייתה צריכה ישראל לקבל על עצמה התחייבות להימנע מפעולות סיכול יזומות. בתקופת קיומה של ההודנה, כך קיוו בעלי הרעיון, יישבו נציגי ישראל והרשות הפלסטינית לשולחן הדיונים וינסו לפתור את המחלוקות בלא שימוש בנשק. ההודנה הוצגה כהיפוכה של האינתיפאדה: שיח של מדינאים ואזרחים ולא שיח של מפגעים וחיילים.
אך ההודנה האזרחית הזו, "הודנה סיביק", לא יצאה אל הפועל. במקומה, התגלגל הרעיון למשהו אחר: הידברות בין שני ארגוני טרור איסלאמיסטיים קיצוניים מצד אחד (חמאס וג'יהאד), לבין הרשות הפלסטינית מצד שני. כך נוצר מצב אבסורדי שבו מייצגת הרשות הפלסטינית את ממשלת ישראל מול ראשי החמאס והג'יהאד, ושם, שבעי רצון ממעמדם הנעלה החדש, שוב לא ששים להפסקת הפיגועים. הם עומדים על המקח ומקבלים בברכה מסויגת את נכונותה של הרשות הפלסטינית לשלבם בהנהגה הלאומית – כלומר בממשלה הפלסטינית – כבוד שלו זכה רק ארגון הטרור אל-קאעידה בממשלת הטליבאן האפגאני. עד שהאמריקנים חיסלו אותו.
ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון מוצאת איפה את עצמה במשא ומתן, עקיף אך גלוי לכל, עם ארגוני טרור שבמדינות אחרות, ובכלל זה במדינות ערביות ומוסלמיות, הוצאו אל מחוץ לחוק ונרדפים עד הצוואר. לו פעלו האדונים מהחמאס במצרים השכנה, למשל, מזמן היו גופותיהם מושלכות לבית קברות המוני במקום מסתור מדברי.
אם ממשלתנו סבורה שהאינטרס הלאומי מחייב פתיחת דו שיח עם החמאס, ההחלטה על כך צריכה להיות ברורה ולהישקל מול דעת הקהל הישראלית ותוך התחשבות בהשלכותיה על מכלול המלחמה העולמית בטרור. אך אין מה להסתתר מאחורי הודנה המתבשלת כעת בעזה, ברמאללה ובקהיר. אין בהודנה מזויפת זו ביטול האלימות, הכרה בזכויות הצד השני וחזרה לדרך ההידברות האזרחית, אלא מתן פרס ולגיטימציה לארגונים שכל טעם קיומם באלימות רצחנית נגד אזרחים.
ומה עשויה להיות התוצאה המעשית של הסדר אי-לוחמה בין הרשות הפלסטינית לבין ארגוני הטרור האיסלאמיים? כמו של כל הסדר אי-לוחמה בין רוצחים לפקידים: עם הזמן, הפקידים מתמעטים והרוצחים מתרבים.