שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מסע אחר
    זה לא רק קטע של היפנים. סרטי אנימה משגעים את העולם. עם עליית "המסע המופלא" שזכה בפרס האוסקר האחרון, אהרון קשלס מבהיר למה אתם צריכים לבוא גם. אין תירוצים

    אי שם בארץ השמש העולה מתרוצצות להן דמויות בעלות עיניים גדולות ותמימות. לפתע הן עוצרות, נוטלות מעט אוויר לנשימה ומישירות מבט אל הצופה. במידה והצופה הוא יפני הרי שיש ביכולתו לדעת כי אחד משני הדברים הבאים יתרחשו: הדמות בעלת העיניים הגדולות והתמימות אכן תמימה והיא יוצאת למסע מופלא בחיפוש אחר הוריה. האפשרות האחרת היא שעיניה של הדמות עשויות להיות תמימות, אך הדמות עצמה נמצאת בתחילתו של מסע אלים, אכזרי ועמוס בקטיעות איברים, לשחרור האנושות מכבלי הטכנולוגיה המאיימת.
    עבור הצופה המערבי, שאיננו מורגל במאפייניו החזותיים ותכניו של קולנוע האנימציה היפני - הידוע גם בכינוי 'אנימה' - ההיכרות הראשונה עם סרט 'אנימה' היא ללא ספק חוויה קולנועית שהוא לא ישכח זמן רב. עבור אלו שבוחרים לצפות ביצירותיו של היאו מיאזאקי ('הנסיכה מונונוקי' וכעת 'המסע המופלא'), מדובר באירוע קולנועי שווה ערך, מבחינה רגשית ואינטלקטואלית, ליצירותיו הספרותיות של לואיס קרול.

    איך הכל התחיל?

    בשנת 1999 תעשיית סרטי האנימה הייתה אחראית למחצית מההיצע הקולנועי ביפן, אולם יש לציין כי לא מדובר בסיפור הצלחה מיידי. בעוד הסרט המצוייר היפני הראשון הופיע כבר בשנת 1915, הרי שהתאריך החשוב ביותר עבור האנימציה היפנית הוא שנת 1963, שבו נולדה הסדרה היפנית המצוירת הראשונה, 'אסטרו-בוי'. הסדרה, שנוצרה בידי אחד מגדולי היוצרים בתחום, אוסאמו טזוקה ('מטרופוליס'), גוללה את סיפורו של ילד-רובוט, שנבנה על-ידי מדען מבריק בתור תחליף לבנו המת (וכמובן שכל קשר ל'A.I' מקרי לחלוטין). הסדרה הפכה ללהיט מיידי והובילה לגל של סדרות מד"ב בשנות השישים והשבעים, כשהגדולה מכולן שודרה אף בישראל תחת השם 'חלוצי החלל'.
    כמו בארה"ב, גם ביפן תורגמה עד מהרה ההצלחה הטלוויזיונית לקולנוע, כאשר סרטי האנימה הראשונים מהווים המשך ישיר לסדרות שנצפו בטלוויזיה, או לחלופין, היו אלה עיבודים לרומנים גראפיים, המכונים בשם 'מנגה'.
    שנות השמונים והתשעים מסמנות את שיאה של תעשיית ה'אנימה', והן אף זכו לכינוי 'אנימה-בום'. בשנים אלו הסרטים הפכו לחלק בלתי נפרד, ואולי הדומיננטי ביותר, בתרבות היפנית. זהו גם השלב שבו מתחילות לבצבץ יצירות אינטלקטואליות ומורכבות יותר, כגון: סדרת המופת 'Neon Genesis Evangelion' של אנו הידאקי; 'הנסיכה מונונוקי' של מיאזאקי; 'אקירה' של קצוהירו איטומו ו’Ghost in the Shell’ של מאמורו אושיי.

    לא לילדים בלבד

    אבל מהו סוד קסמה של תעשיית 'האנימה'? כיצד קורה שביפן ההתייחסות ליציאתו של סרט אנימציה חדש הינה שוות ערך לבכורת סרט הוליוודי?
    התשובה לשאלות הללו נעוצה בתכנים ובסגנון החזותי של היצירות. בעוד סרטי האנימציה האמריקאים, בייחוד אלה של אולפני דיסני, מציגים תכנים שמרניים, תמימים, צפויים, שבדרך-כלל מכוונים לגילאים הנמוכים יותר (ועליי להודות שאני עדיין נהנה ממרביתם), הרי שסרטי ה'אנימה' מכסים בתכניהם את כל שכבות הגיל האפשריות, שכן עבורם האנימציה היא רק אמצעי לדון במגוון אינסופי של רעיונות ונושאים. זו גם הסיבה, שבניגוד לסרטי דיסני, סרטי האנימה אינם מסתפקים בתבנית השחוקה של סיפורי אגדה, אלא מכסים קשת רחבה של ז'אנרים, וביניהם, קומדיות רומנטיות (‘No need for Tenchi’); מלודרמות היסטוריות נוגעות ללב (‘Grave of the Fireflies'); מותחנים בדיוניים אפוקליפטיים ('אקירה', 'מטרופוליס'); סרטי סמוראים ('נינג'ה סקרול'), סרטי ערפדים (Vampire Hunter D); ואפילו, תאמינו או לא, סרטי אימה פורנוגרפיים (‘Wicked City').
    מאפיין נוסף שמפריד את סרטי האנימה מעולמו הקסום של דיסני הוא הזיקה הישירה שלהם לחברה, להיסטוריה ולתרבות היפנים. בין אם מדובר במהתלה קומית ובין אם מדובר בדרמה היסטורית, סרטים אלו לעולם עוסקים בזהות היפנית. כך למשל, בקומדיות הרומנטיות הנושא הוא היחס בין המינים ,בייחוד לאור מעמדה המתחזק של האישה, ואילו, בסרטי המד"ב (הז'אנר המשגשג ביותר ביפן) הדיון הוא בחרדות שיש לחברה היפנית מפני שואה גרעינית נוספת ('אקירה') או בפחד מפני ההתקדמות הטכנולוגית המהירה, שגורמת להשחתתו של הדבר היקר ביותר לחברה היפנית, הטבע.
    הטענות בדבר הטון האפל והקודר שקיים במחוזותיו של סרט האנימציה היפני, אינן מופרכות כלל, מבט קצר בהיסטוריה היפנית, הכוללת, בין היתר, רעידת אדמה הרסנית, פצצה גרעינית, ולאחרונה אירוע גז חבלני (1995) ומשבר כלכלי (נפילת הבורסה ב-1989), עשוי בהחלט להסביר ולהצדיק את התופעה.
    יחד עם זאת, ישנם יוצרים שאינם מסתפקים בקינה על החברה היפנית מוכת האסונות. יש כאלה שמבקשים לייצר בסרטיהם חזון אופטימי, חזון של יפן אחרת. החשוב שביוצרים הללו הוא היאו מיאזאקי, שסרטו החדש 'המסע המופלא' עולה השבוע לאקרנים בארץ.

    העולם הירוק של מיאזאקי

    סרטיו של מיאזאקי, ובהם, 'שירות המשלוחים של קיקי', 'Castle in the Sky' ו'הנסיכה מונונוקי', עוסקים בדרך-כלל בעולמות מקבילים, כשהסיבה לכך נעוצה בהשקפת עולמו הנוסטלגית של מיאזאקי, שטוען כי העולם המקביל מסמן עבורו את יפן הרצויה, יפן שיכולה להיות, שהיא למעשה יפן שהייתה ואיננה עוד - חברה שמעל לכל רוחשת כבוד לערכי המסורת ולעולם הטבע.
    ואכן גם בסרטו האחרון ועטור הפרסים (כולל פרס האוסקר בקטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר), 'המסע המופלא', אנו זוכים לראות מהי יפן האחרת של מיאזאקי, הפעם דרך עיניה של ילדה בת 10 העונה לשם צ'יהירו, אשר מוצאת את עצמה מתגלגלת לעולם מקביל של רוחות, בעקבות סקרנותם הילדותית של הוריה.
    בדומה למתרחש בשתי יצירות קלאסיות אחרות שמהדהדות בשעת הצפייה בסרט, 'הקוסם מארץ עוץ' ו'אליס בארץ הפלאות', גם צ'יהירו נאלצת להישאר בארץ הרוחות, לפחות עד לשלב שבו המכשפה השלטת, יובאבה, תחליט לבטל את הכישוף שהפך את הוריה לצמד חזירים. בזמן ההמתנה צפויים לצ'יהירו הרפתקאות קסומות ומפגשים סוריאליסטיים, שמטרתם המרכזית היא להנחיל את השקפת עולמו הייחודית של יוצר הסרט. אחד מהרגעים הללו מתרחש כאשר אורח מטונף במיוחד מגיע למרחצאות בהן עובדת צ'יהירו, ולאחר ניקיון יסודי (הכולל גם הוצאה של זוג אופניים מגופו) מתברר שכל העת היה מדובר ברוח נהר יפהפייה, שהזיהום הסביבתי גרם לה להראות כמו גוש בוץ אימתני.
    אולם, על-אף הרגע הנפלא הזה ועל-אף העובדה שמיאזאקי פעיל בתנועה לאיכות הסביבה, הטבע, בניגוד למתרחש ב'נסיכה מונונוקי', איננו עומד במרכז היצירה, אלא דווקא הצורך של יוצר מזדקן לחבק את הילדותי שבו, את הילדותי שבכולנו. כשילדים מתבגרים, אומר מיאזאקי, יש להם נטייה לשכוח מה זה להיות ילד, והסרט, כמו גם מלות השיר הנפלא ‘Itsumo Nando Deno’ ('תמיד עמי') שחותמות אותו, מבקשים מכולנו לעשות את הדבר הבא - 'לתת לגופנו הרך והשקט להיוולד ולהתמלא מחדש'. אנחנו כבר עשינו את זה, עכשיו תורכם.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מסע אחר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים