זוגיות פעם שניה: מיקי ומיכל גבריאלוב
המוסיקאי מיקי גבריאלוב התחתן צעיר, הפך אב לשני בנים, ולאחר גירושיו גידל אותם בעצמו. ואז הגיעה לחייו מיכל, גרושה צעירה. היום הם נשואים כבר 20 שנה, הורים לשני ילדים משותפים, ומביטים בחיוך ובהתרגשות על המסלול המעשיר והלא קל שעברו יחד. "בסיבוב השני אתה כבר מבין שחייבים להשקיע, לטפח, לטרוח למען השני באופן יומיומי", יודע גבריאלוב

זה יכול להיות בסיס לטלנובלה סוחטת דמעות. בני-הזוג הצעירים התגרשו, ושני ילדיהם הקטנים נותרו ברשות האב, שגידל אותם בכוחות עצמו ונקרע בין הטיפול בהם לבין עבודתו בהופעות עד שעות הלילה הקטנות. המהפך התחולל בחייו כשפגש גרושה צעירה, שהתאהבה בו וגם בשני בניו. הם פתחו יחד דף חדש והביאו לעולם בן ובת, שהולכים בדרך אביהם, מנגנים ושרים.
אלא שלא מדובר בתסריט טלנובלי דמיוני. על רגל אחת, זהו סיפור חייו של מיקי גבריאלוב (54), שבגיל 20 הלחין את "אני ואתה נשנה את העולם" ושלושה עשורים לאחר מכן הלחין את שירי הנושא של "לגעת באושר" ו"לחיי האהבה". מיכל, אשתו השנייה זה עשרים שנה, מבטיחה שביום מן הימים היא תעלה על הכתב את סיפורה של בחורה בת 24, שמתאהבת בגרוש פלוס שניים ולוקחת את כל החבילה. "אולי זה ייכתב בצורת רומן ואולי בצורת מדריך עם הוראות הפעלה כדי שלנשים אחרות שימצאו את עצמן במצב הזה יהיה קצת יותר קל". ואילו מיקי, שנימה של הערצה בוקעת מקולו כשהוא מתאר את ההשקעה האינסופית של מיכל, אומר שלא מספיק לחיות באהבה. "בסיבוב השני אתה כבר מבין שחייבים להשקיע, לטפח, לטרוח למען השני באופן יומיומי, בלי להתחשבן מי עשה יותר. לטרוח, כל אחד בדרכו, זה יותר מלאהוב".
על נישואיו הראשונים הוא לא מרבה לדבר, "מפני שאין על מה. קראו לה אדלה, והתחתנו בגיל מאוד צעיר, היא היתה בת 19 ואני בן 20. נולדו לנו שני בנים, ורן ואביב, ואחרי תשע שנים היינו גרושים בגלל שהיו בינינו פערים גדולים וזה היה פשוט לא טוב.
"בשלב הראשון עזבתי את הבית לכמה חודשים כדי לחשוב, וזה היה קשה נורא. בפעם הראשונה בחיי, הייתי לגמרי לבד. נבהלתי מהמחשבה על פירוק המשפחה. במשפחה שלי אף אחד לא התגרש, לא ראיתי סביבי גירושין, לא היה לי ממי לקחת דוגמה. מצד שני, ידעתי כמה לא טוב בבית ופחדתי שהמריבות והוויכוחים יהפכו לעימותים על גב הילדים.
"ברגע שהחלטתי שאין ברירה, ושחייבים להתגרש, החלטתי גם שהילדים יישארו איתי. הייתי משוכנע שיהיה להם יותר טוב אם יגדלו איתי, ואשתי לשעבר לא התנגדה. לא נאלצנו להגיע לבית-המשפט שיחרוץ למען טובת הילדים, כמו בסרט 'קרמר נגד קרמר'. זה היה בהסכמה הדדית. מכרנו את הדירה שלנו, וקנינו שתי דירות קטנות – אחת בדיזנגוף והשנייה בשינקין, שבה היא גרה עד היום. הילדים, שהיו אז קטנים מאוד (ורן בן שבע וחצי ואביב בן שנתיים וחצי), ידעו שהם יכולים להתראות עם אמא שלהם בכל פעם שהם רוצים ובכל פעם שהיא רוצה".
ההתארגנות, מודה מיקי, היתה קשה. "העניינים הטכניים היו הקלים. קניתי מכונת כביסה, למדתי לבשל, ועם רהיטים לא היו לי בעיות מפני שבתיכון למדתי נגרות. בניתי מיטות וסידרתי חדרים. החלק הקשה היה השינוי באורח-החיים. כיוון שהופעות זה פרנסה, הייתי מזמין ביביסיטר, נוסע להופעה, חוזר באמצע הלילה ובחמש וחצי בבוקר כבר קם כדי להיות עם עצמי חצי שעה ואז להעיר את הילדים, להאכיל אותם ולשלוח אותם לבית-הספר ולגן. אביב היה בגן עד שלוש בצהריים, אבל הוא לא הסכים לישון והרבה פעמים היו מזעיקים אותי לבוא ולקחת אותו באמצע היום. ורן למד עד שתיים, וכשהגיע הביתה הייתי מתחיל עם ארוחת צהרים, מכין אתו שיעורים, מקלח, מקריא סיפור לפני השינה ושוב מזעיק את הביביסיטר ונוסע להופעה".

- אילו ידעת מראש עד כמה זה יהיה קשה, היית עושה את זה שוב?

"כן. ההחלטה להתגרש הייתה חד-משמעית, ואני שמח שגיליתי בעצמי מספיק כוחות פיזיים ונפשיים כדי להתמודד עם השינויים. אמי כבר לא הייתה אז בחיים, כך שלא יכלה לעזור לי, אבל האחיות שלי נרתמו לעזרה, ועד שמצאתי את דרורית, שכנה שהפכה למטפלת קבועה, חיינו בקומבינות. פעם מזי כהן באה לעשות ביביסיטר, ופעם כשנתקעתי בלי סידור, הזעקתי את נאוה, אשתו הראשונה של חנוך לוין, שתשמור על הילדים. בימים הכי קשים נזכרתי איך אני גדלתי – עשר נפשות עם קצת כסף והורים שפרנסו את הבית בעבודה קשה. נזכרתי איך האחיות טיפלו בי, איך טיפלנו זה בזה, ולא נבהלתי מהעבודה. הרגשתי שמשהו שהיה רדום בתוכי הרבה שנים פתאום התעורר לחיים כדי שאוכל לתפקד כהורה במשרה מלאה. הייתי מטייל עם הילדים ברחוב, וכל מיני אמהות ומטפלות היו ניגשות אלי, טופחות לי על השכם ושואלות אם אני צריך עזרה. לכולן אמרתי 'לא, תודה'".

- העובדה שהיית מטופל בשני בנים קטנים הגבירה בך את הדחף להינשא שנית?

"בכלל לא. בשנה הראשונה שנאתי נשים ולא רציתי לראות אף אישה. כל קשר עם המין השני עשה לי רע. הייתי עסוק רק בילדים ובעבודה. להופעות הייתי חייב לצאת מפני שזו הפרנסה, אבל כשמישהו היה מזמין אותי לשמוע מוסיקה ולחשוב יחד על איזו להקה, הייתי מוותר בגלל חוסר זמן. הילדים היו בעדיפות הראשונה".
שנתיים אחרי הגירושין, הכיר מיקי את מיכל סהר, גרושה טרייה שלמדה קרימינולוגיה בבוסטון והגיעה לארץ לחופשת מולדת קצרה. ידיד גיטריסט לקח אותה להופעה של אריק אינשטיין, "חמוש במשקפיים", והצביע על מיקי החמוש בגיטרה. היא התאהבה במוסיקה, וכשחזרה לארה"ב, קנתה ולקחה אתה חמישה תקליטים של המופע. שנה לאחר מכן, כשבאה שוב לחופשת חג המולד, אותו ידיד גיטריסט, שחיזר אחריה, אמר לה: "אם לי לא הולך אצלך, אז יש לי חבר שנורא מתאים לך". מיכל נרתעה. "אף פעם לא יצאתי לבליינד-דייט ולא הייתה לי שום כוונה להתחיל בזה, אבל יצאנו למסעדה והוא דאג שגם מיקי יהיה שם. מיקי שאל אם אני רוצה לראות סרטים אצלו בבית, וזה נשמע לי רע נורא.
"במשך שנה ראיתי אותו בכל מיני מקומות בתל-אביב. גרתי אז בשיכון בבלי, עם שותפה לדירה. יום אחד נכנסתי למעלית, והוא עמד בה. הוא הגיע כדי לבקר חבר. הצטרפתי אליו, ישבנו אצל השכן ומיקי סיפר שהוא נוסע ללונדון לשלושה חודשים וחוזר בפורים. חזרתי לדירה שלי ואמרתי לשותפה שלי, שמהבחור הזה לא ייצא שום דבר. הגיע ערב פורים, השותפה ואני התלבטנו בין עשר מסיבות, והזכרתי לה את מיקי, שאמור לחזור בפורים. בעודנו יושבות במטבח, הטלפון צלצל. זה היה מיקי".
הקליק היה מיידי. "היו לי מיליון אנשים שיצאתי אתם", מספרת מיכל, "אבל תמיד זה היה בשביל לבלות יחד. קודם בשביל 'לבלות' ורק בשלב השני בשביל 'יחד'. ביציאות האלה, גם אם הייתי יוצאת עם מישהו, ובאמצע הערב פוגשת מישהו אחר והולכת אתו, זה היה בסדר. עם מיקי, מההתחלה היה ברור שזה אחרת, שזה בשביל 'יחד' ושזה חזק". על ילדיו של מיקי היא ידעה מההתחלה. "אבל לא נבהלתי. כשאין לך ילדים, את לא ממש מבינה את גודל המשמעות והאחריות. הכל נראה לי אידיאלי ונחמד. אבל סירבתי לפגוש את הילדים עד שזה יהיה ממש רציני. פחדתי שאני אתקשר אליהם ושהם יתקשרו אלי. החלטתי לחכות עד שמיקי ואני נרגיש שאנחנו באמת יחד. אחרי כמה חודשים הגעתי לדירה שלהם, והם נראו לי נורא מתוקים. אביב היה לפני כיתה א', ורן היה בכיתה ד', ואני הרגשתי כמו מרי פופינס, כמו באגדות".

- היית בסך הכל בת 25. לא חששת מהעול?

"היו נשמות טובות שהזהירו אותי ואמרו שיהיה לי קשה מאוד, אבל כיום, בדיעבד, אני יודעת שיש שתי דרכים להתמודד עם המצב: או שאתה תמים לחלוטין, והתמימות שלך היא זו שמעניקה לך כוחות, או שאתה בנאדם מאוד מנוסה, עם ילדים משלך, ויודע למה לצפות. אותי הצילו התמימות שלי והרצון העז שלי, שזה יצליח. הילדים העבירו אותי מבחני קבלה, שעד היום אני לא תופסת איך עמדתי בהם. ורן, הבכור, עכשיו בן 32, יותר גדול ממה שאני הייתי כשקיבלתי אותם. הוא אמר לי לא מזמן: 'אני לא מבין איך לא קמת והלכת. אני לא הייתי סובל את זה'. אבל לא הרגשתי שאני סובלת. למרות כל הקשיים, הם היו נורא חמודים".
מיקי ידע שהבנים לא עושים לבת-זוגו החדשה חיים קלים. "אין מה לעשות", הוא מסנגר, "כל ילד חולם שהוריו יחזרו לחיות יחד".
גם למיכל יש הסבר להתחלה הקשה: "באתי לתא משפחתי מאוד הדוק, תא של שלושה זכרים. לקח להם זמן לקבל אותי. כשהם הבינו שזה לא הולך להשתנות, שאני בעדם ושאני תורמת להם, הם התחילו להיפתח. מבחינת הגיל, לא הייתי כמו אמא שלהם, אלא יותר כמו חברה. הזדהיתי עם כל הכאבים, הרגשות והאכזבות שלהם. כשהחיים המשותפים נכנסו לשגרה, יצרתי אתם קשרים שלא היו תלויים במיקי, והם הרגישו שהנתינה שלי היא מעל ומעבר למה שמעניקות אמהות אחרות. אולי היה לי קל יותר אילו הייתי מפחיתה מעט מהאחריות, אבל באופי שלי אני טוטאלית. בבית, הילדים קראו לי מיכל, מפני שאפילו לא עלה בדעתנו להשתמש בביטוי 'אמא חורגת'. בשיחות עם חברים שלהם, הם היו אומרים 'אמא שלי'.
"אסיפות הורים והכנת שיעורים היו החלק הפשוט של החיים. מה שקשה הוא בניית התא המשפחתי החדש. זה היה פרוייקט, ובניגוד לכל הפרוייקטים האחרים שהכרתי, זה היה פרוייקט שלא נגמר".
"מיכל התבגרה יחד אתם", טוען מיקי. "היא למדה על בשרה והם למדו על בשרה. גם אני למדתי על בשרה. אחרי שהתגרשתי, וגידלתי את הילדים לבד, זה לא היה לי קל לשחרר את החבל ולתת למישהי אחרת לגדל אותם".
שנה אחרי שעברה לגור עם שלושת הגברים לבית גבריאלוב, נישאה מיכל למיקי. "אני רציתי לוותר על חתונה דתית, אבל מיקי לחץ על חתונה מסורתית, אז הפשרה הייתה שנתחתן בבית של אחותו. אני הזמנתי שישה אנשים, והוא הזמין שמונים, יש לו משפחה גדולה". ורן ואביב עמדו מתחת לחופה, כשושבינים. "קניתי להם בגדים חגיגיים", מחייכת מיכל. "גם למיקי קניתי, ורק אני נשארתי יחפה. ביום החתונה, אחר-הצהריים, יצאתי לחפש לי שמלה". שנה וחצי אחרי החתונה, כשמיכל בחודש התשיעי להריונה, הם עברו לבית ברמת-השרון.

- פחדת לקראת הלידה מסצינות קינאה מצד הילדים?

"כל אמא פוחדת. קראתי המון ספרים על תגובות של אחים גדולים, אבל בעיקר סמכתי על החושים שלי. לפני הלידה הספקתי לקנות לשני הבנים מתנות והחבאתי אותן בבית, כדי להפתיע אותם כשאחזור עם תינוק. היו להם מריבות, ולפעמים כעסתי עליהם כמו שאף אישה לא כעסה עליהם חוץ מאמא שלהם, אבל הם אף פעם לא זרקו לי משפטים כמו 'את נותנת לילדים שלך יותר ממה שאת נותנת לנו'. כשילדתי, הם כבר ידעו מה זה להיות עטופים באהבה אינסופית".
כיום גרים עם בני-הזוג רק שני הילדים המשותפים שלהם, נועם, חייל בן 18 וחצי, ושירה, בת 14. שניהם, כמו אבא, מנגנים ושרים. שני בניו הגדולים של מיקי כבר פרחו מהקן. ורן, בן 32, עובד כטבח, ואביב, בן 27, הוא תכשיטן. מיכל: "אבל הם מגיעים הביתה בימי שישי, עם ובלי חברות, והם מתייעצים איתי בלי קשר למיקי. גם היחסים בינם לבין נועם ושירה מתקיימים בלי קשר אלינו. הם נפגשים מחוץ לבית וקופצים אחד אל השני".
בחצר הבית שוכן המשרד של מיכל, המייצג אמנים, אנשי תקשורת ותסריטאים. בין השמות: בקי גריפין, דליה נוימן, אהרון ברנע, לילך סונין ואביגיל אריאלי. "אני אוהבת לגדל ולטפל", היא מודה, "ואני תמיד אומרת לאמנים, שהם לא צריכים סוכן אישי כדי לסגור חוזה. בשביל זה יש עורך-דין. הם צריכים סוכן אישי בשביל ההקשבה, בשביל הנכונות לבנות יחד קריירה. הם גם קוראים לי 'האמא הזואולוגית של כולם'. לא ביולוגית, אבל לא פחות טובה".

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה זוגיות פעם שניה: מיקי ומיכל גבריאלוב
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיי משפחה: סיבוב ב'
    צילום: אביגיל עוזי
    הקליק היה מיידי. מיקי ומיכל גבריאלוב
    צילום: אביגיל עוזי
    מרגילים את הילדים לשתות מים
    ynet ספיישל
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים