שוויץ: אנשים שיודעים לחיות אחרת

לא קל להגיע לשוויץ, וכבר ברגעים הראשונים, במקום שוקולד, לקבל סטירות לחי מצלצלות. יש להם המון הפתעות, לשוויצרים האלה: המטוס נוחת בזמן, המזוודות מגיעות תוך כמה דקות, האנשים נחמדים, חייכנים ואדיבים, הפקידים מנומסים, המדרכות נקיות וראיתי מישהו שעושה פוליש-ווקס לפח זבל. בקיצור, בלגאן.
אני עדיין לא יודע איך לאכול את זה שמשדה התעופה בציריך אפשר להגיע לתחנת הרכבת תוך כמה דקות, שהרכבת יוצאת בול בדקה שנקבעה לה, שיש בה קרון שתקנים שאם תדבר בו יגרשו אותך ממנו בקריאות "שששש" מאיימות, ואת זה שאני יכול להשאיר את המזוודות שלי באמצע כל מקום כמעט, ולמצוא אותן שם גם כעבור כמה שעות. פשוט שערוריה מה שקורה במדינה הזאת.

בדרך לשקול: קיטש או לא - זו המציאות

כדי להגיע במהירות יחסית ליעד בו טיילנו, מחוז אנגאדין שבמזרח שוויץ, נחתנו בציריך. משם, ברכבת, נסענו לעיירה שקול. מקלישאות כולם עייפו, אבל כך או אחרת, מה שלא אגיד ומה שלא אכתוב על הדרך – זה ישמע מעט קיטשי. קיטש או לא, זו המציאות באזור הזה של שוויץ: אגם ציריך הכחול, שמימיו הכחולים מלווים את הנוסעים ברכבת או במכונית לאורך עשרות קילומטרים, היערות הירוקים המקשטים את ההרים הבלתי נגמרים עם רעמות השלג שטרם נמס בפסגותיהם, השדות הירוקים האינסופיים המאכלסים בתים קוקטיים שחלקם כאילו הועתקו מאגדות או מסיפורים מהמאות הקודמות, הכנסיות העתיקות עם הצריחים הגבוהים, הפרות עבות הבשר הרועות להן בנחת למרגלות ההרים הפראיים, המנהרות המפלסות דרך לרכבות האדומות בין ההרים, הגשרים התלויים, הנהרות והנחלים השוצפים - כל אלה מרכיבים את הנוף מציריך לשקול.
הנסיעה, שאורכה כשלוש שעות, מחייבת אומנם להחליף כמה רכבות, אבל הנוחות שווה את המאמץ, במיוחד אם נוסעים לבד או עם בן או בת זוג. אם רוצים לקחת גם את הילדים, ליותר משלושה ימים, שווה לשכור מכונית. התענוג שבעצירה בדרך ובביקורים בכפרים הקטנים רק מוסיפים להנאה, מה עוד שהנסיעה ברכבת, יחד עם הילדים, לא זולה במיוחד.
העיירה הקטנה שקול מקבלת את פני הבאים בשעריה בשקט ובשלווה שיכולים לשגע את מי שלא רגיל לחיות בהילוך שני. אבל ברגע שהמוח מצליח לנתק את עצמו מהמציאות היומיומית ממנה הוא בא, והאדם נותן לעיניו ולרגליו להוביל אותו בין הרחובות הפתלתלים של העיירה ולקחת אותו אל בתי הקפה הנעימים המשקיפים ברובם אל ההרים, או לתוך המרחצאות הרומיים-איריים – החוויה בהחלט מומלצת. נכון שאין יותר מדי מה לעשות בעיירה הזאת (מי שבונה על שופינג שיישכח מזה), אבל היא תחנה שמומלץ לעצור בה, ולו רק כדי לראות שיש אנשים שיודעים לחיות אחרת.

מלון שקול: תענוגות שקשה להתנתק מהם

את שלושת הלילות הראשונים של הטיול בילינו במרחק כעשר דקות נסיעה משקול, במלון שקול פלאס השייך לרשת המועדונים רובינזון הגרמנית. אני אומר מלון, אבל בעצם מדובר בארמון עתיק שעבר הסבה, והפך לאכסניה נוחה למדי בעיקר לזוגות, אבל גם למשפחות עם ילדים. במרחק של כקילומטר מהמלון הזה, קצת יותר גבוה, בוולפרה, ממוקם מלון שוויצרהוף של רובינזון, שנחשב ליוקרתי ולגדול יותר מבין השניים. הפלוס הגדול במועדון, מלבד הבונוסים שאפרט בהמשך, הוא העובדה שמהרגע שנכסנו אליו ועד הרגע שיצאנו ממנו, לא הוצאנו אגורה מהכיס (מלבד על השתייה בבר, שעולה כסף, אבל בהשוואה למחירים בארץ היא לא יקרה במיוחד).
המועדון מספק לבאים בשעריו (במחירים מכובדים, יש לומר) תענוגות שקשה להתנתק מהם לאחר מכן: שלוש ארוחות ביום (לא כשרות), שכוללות כמה סוגי בשרים וגבינות, לחמים מסוגים שונים, סלטים, יינות, מיצים טבעיים, קינוחים עם פוטנציאל חיסול של כל דיאטה, ומה לא בעצם. בין הארוחות מפנק המלון את אורחיו בקוקטילים על הדשא. ויש גם מה לעשות בין הארוחות. אפשר בקלות לתפוס תנומה על גדות נהר ה-INN הזורם סמוך למלון (מומלץ בחום), או להשתמש באחד המתקנים שמציע המלון, חלקם בתשלום. מדובר, בין היתר, בבריכה, בג'קוזי, בסאונות, במגרשי טניס, כדורעף וגולף, באופני הרים לאוהבים לדרווש וברפטינג על נהר הנהר.
אבל הדובדבן שבקצפת הן שלוש מכוניות סמארט קבריולה ואופנועי הארלי דווידסון הניתנים לאורחים ללא תשלום לארבע שעות. עם צעצועי הכביש האלה מומלץ לבקר בכפרים שבסביבה או פשוט להניח רגל כבדה על הגז ולקפוץ לסנט מוריץ, שנמצאת במרחק כשישים קילומטר מהמלון, או לדאבוס שהיא במרחק ארבעים קילומטר בלבד. זה לא שיש יותר מדי מה לעשות במקומות האלה בעונה זו של השנה, אבל הנסיעה במכונית הפתוחה, כשכובע קסקט על הראש ומשקפי רוח על העיניים, על הכבישים המעולים – היא חוויה בלתי נשכחת. זה, ותמיד נחמד לשמור באלבום המשפחתי תמונה מדאבוס או מסנט מוריץ, שמחבקת מדי שנה בזרועותיה את מפורסמי העולם המגיעים אליהן לסקי.
למי שמתקשה להיפרד מכמה אלפי אירו עבור שבעה ימים במסגרת המפנקת של מועדון רובינזון, אבל בכל זאת רוצה לטייל ולנקות את הראש, מציעים כפרים רבים אירוח ביתי, צנוע יותר אומנם, אבל זול בהרבה. הפינוקים והלוקסוס של מועדון רובינזון אינם, אבל נשאר הכסף, ומי שאוהב לטייל – הנוף הוא אותו נוף, והאנשים אותם אנשים.

העיירה זרנץ: שער הכניסה לפארק הלאומי

במרחק כחצי שעה נסיעה משקול נמצאת זרנץ, עיירה קטנה אחרת, שמהווה גם שער כניסה לפארק הלאומי של שוויץ, שפתוח למבקרים רק בקיץ, בין החודשים מאי ואוקטובר. מדובר בפארק הלאומי הקטן ביותר באירופה, והוא משתרע על כ- 170 קמ"ר. עם זאת, הוא בין הפארקים הלאומיים הוותיקים ביבשת (בן 89), והרשויות מקפידות לשמר את החיים בתוכו כפי שהיו לפני אלפי שנים. כלומר – גם אם מפולות שלג יפילו יער שלם, אף אחד לא ייגע ולא יפנה את העצים. הטבע הוא השולט הבלעדי במה שקורה במקום הזה.
בפארק יש כמה מסלולים מסומנים בדגות קושי שונות. אפשר לטייל לבד, אבל אפשר גם לשכור מדריך לכמה שעות במחירים שנעים בין 250 ל-350 פראנק שוויצרי, תלוי בוותק ובניסיון של המדריך. על אף שקיומו של פארק לאומי במדינה שנראית כולה כמו פארק אחד גדול נשמע מוזר, הפארק, בשל פראיותו ואי מעורבותו של האדם בנעשה בו, מאפשר הצצה לתוך עולמם של חיות בר שונות ולדרך חייהם.

המקל היחיד שהם מכירים: מקל הליכה

חמישה ימים בילינו קבוצה של עיתונאים ישראלים, במזרח שוויץ, כאורחיהם של לשכת התיירות השוויצרית וחברת עמיאל-ענבר, ולולא העכבר האורבני שהחל לכרסם בתוכי ביום האחרון – הייתי נשאר עוד חמישה ימים נוספים, לפחות.
כן, זה אומנם נראה מוזר בהתחלה, אבל יש אנשים שחיים בתוך הציור הירקרק הזה. יש אנשים, שהמקל היחיד שהם מחזיקים בידיהם הוא מקל הליכה, איתו הם חורשים את ההרים, את הכפרים ואת העיירות הקטנות הפזורות על גבי חלקת האלוהים הקטנה הזאת, מקומות בהם תמיד אפשר למצוא משהו מיוחד כמו גבינות או יין מקומיים וכנסיות שההיסטוריה והזמן השאירו בהן את חותמם.