כשהבכי מתנקז בדפנות העין

כשכל הבכי מתנקז בדפנות העין. כשהוא מחכה לפרוץ החוצה בקול תרועה רמה. כשהפנים מתכווצות ומתאדמות ונלחצות כלפי העצמות, כלפי הלחיים. כשארובות האף שורפות ומתקערות פנימה. כשהמיתרים בגרון נקשרים אחד בשני ונמתחים ונמתחים ומתים להקרע. כשבצוואר שלך מתבלטים הורידים. כשידייך רועדות, ועיקצוצים חולפים על פני הקרקפת. כשגלי חום מכים בגופך ללא רחם. כשכל מה שאתה רוצה לעשות זה רק לצרוח לתוך חלל עצום שיכפיל וישלש את עוצמת הכאב... אתה מבין שאין תחליף לאבל.

והוא יבוא, והוא מגיע תמיד. והוא נוטה להפתיע ברגעי אופוריה, במיוחד ברגעים שנדמה לך שאתה חזק ויודע הכל. ותחושת האבל, שמקורה באובדן, מכה בך שוק על ירך. ופתאום העבר הופך להווה ושורף לך את בית החזה, כאילו זה קרה עכשיו לראשונה. כי הוא אוגר בתוכו את כל ההיסטוריה והמאורעות שהזיכרון יכול להכיל, שחשבת שהוא כבר שכח. ואין לו חוקים. כמו למוות שמאדיר את האנשים שלא איתך יותר.

למה לא עושים לאהבה הלוויה מכובדת? למה כשהיא מתה, לא מבקשים ממנה סליחה? אם פגעו בה בדרך אל הקבר, אם לא התייחסו אליה כראוי? למה לא יושבים עליה שבעה וממשיכים הלאה?

כמו רוכב אופנוע שעף מהכלי ומנסה מתוך אינסטינקט ראשוני לקום. ככה אתה מנסה להתאושש ממותה של האהבה, ולהוכיח לעצמך שאתה בסדר. אתה לא רק בסדר, אתה גם יודע לנשום, להסתדר ולעמוד על הרגליים. ואז, כמו שרמת האדרנלין שוככת, כך לפתע אתה מגלה, שהכאב שחשבת שניתן להתגבר עליו במחי יד, מתעצם ומשתק, והברכיים רועדות וקורסות, וגופך נופל קדימה – עד שהכל נעשה שחור.

יש כאלה שזה קורה להם אחרי יום. אחרי שהזעם הראשוני עובר. ויש כאלה שזה קורה להם אחרי חודשים של מרדף מטורף אחרי אושר חלופי, בהם אתה יוצא למסע חיפוש, שבמהלכו תשכח לשם מה יצאת ומה רצית למצוא. ואתה משנן לך את המנטרה - רק לא להיות לבד. להוכיח לה ולך, שאתה הוא החזק. שאתה זה שלא יעשו עליו מניפולציות, ולא יטחנו אותו ברגשות זולים של געגוע. ובדרך אתה אוסף הביתה כל מה שניתן לאסוף. ואתה לא שם לב לכלום, ניזון מריגושים זולים שמרגיעים אותך במנות קטנות, מתוודע לתאוריות חדשות על שלמות החיים, על חיפוש עצמי, על אהבת עצמך קודם לאהבת אחרים – שמחדד רק את אותה תחושה של אני ואני ואני - ואתה ממשיך לחפש, עד שיגמר לך האוויר, עד שהאינרציה תיבלם, עד שתרגיש, שכל מה שאתה עושה זה להסתובב במעגלים קטנים סביב עצמך בלי להיות מסוגל לראות מטר קדימה... רק אז אולי תעצור. ותתחיל לחשוב.

איך זה קרה לעזאזל?

איך זה קרה? למה זה קרה? האם היה אפשר להמנע מזה? ואולי יותר מהכל – למה זה היה בלתי-נמנע? והתהליך הזה משתנה בעוצמה של הקבלה, בזמן העיבוד, בהבנת העובדות שהן פשוטות מאד. יש מישהו שאינו יותר בחייך ולא משנה כרגע הסיבה. אתה לא תקום איתו בבוקר. אתה לא תלך לישון איתו בלילה. חייך וחייו נפרדים.

ולרגע הזה חשוב להגיע, אבל אסור לעצור שם. כי ככל שתשקיע בו יותר מחשבה, או תנסה לנתח ולפרק כל נקודה, כל צומת, בנסיון להבין איך זה יכול היה להגמר אחרת, ככה תשקע עמוק יותר בזכרון, שעם הזמן יסולף לחלוטין, עד שתתעורר יום אחד ותגלה כי מאחורייך נמתח צל ענק של איש קטן.

ואני לא אומר שזה פשוט. זה לא פשוט בכלל. כי אחרי קשר ארוך ומשמעותי עם חבר או חברה, תחושת האבל והאובדן היא אמיתית ביותר. בהבדל אחד קטן. האדם שממנו נפרדתם עדיין חי ונושם ונגיש. אפשר להתקשר אליו ולדבר איתו. אפשר לחכות שהוא יתקשר אלייך. אפשר לשלוח לו sms . אפשר לשלוח לו אימייל. אפשר לדבר עם החברים שלו ולדעת מה שלומו. אפשר לעשות הרבה דברים ולגלות שהוא המשיך בחיים שלו או לא המשיך בחיים שלו. והכל, לא משנה בכלל. המשמעות של לעבור את הרגע הזה, אומרת קודם כל לקבל את העבר, לסלוח לעצמך, או לאדם שהיה איתך. ולהניח לו.

וחשוב לעבור את הרגע הזה. ולהפסיק לגמד את עצמך ביחס לאחר. ולא להתחיל את הבוקר במשפט, למה לי זה לא קורה, ומתי לי זה יקרה. כי זה יקרה. בדיוק ברגע שתהייה מוכן לפתוח את העיניים ולהביט לחיים בחיוך מחודש של קבלה. כי אם תחשוב רגע ותזכר בסיבה הבסיסית ביותר שגרמה לך להכיר את החברה האחרונה שלך, תגלה, שהכרת אותה בעיקר בזכותך. בזכות זה שהיתה לך את הסבלנות להקשיב למישהו אחר. ולהתעניין במישהו אחר שהוא לא אתה. בזכות זה שהיה לך את הזמן לגלות את כל הדברים הקטנים האלה שהיא מחביאה בתוכה ולוקח לה זמן להוציא. ואתה מגלה, או בעצם נזכר מחדש, שאנשים הם בעצם פרחים, רק שהם לא בדיוק פורחים כמו בעונות השנה. לכל אדם יש את הזמן שלו להפתח ולהתגלות. אתה פשוט צריך לפקוח עיניים ולהביט, ואם תשים לב, מתוך נכונות לקבל ולתת, אתה תזהה את הצוהר שנפתח ולשלוח יד. עד אז, צריך פשוט ללמוד להנות מהרגע שמתרחש, ומזה שיבוא.