"אבות ובנים": אין תקציב. יש תיאטרון

תיאטרון הספריה ממשיך לסמן קו רפרטוארי מיוחד, שאינו מפחד להתמודד עם טקסטים בעלי משקל ספרותי כבד. הפעם הוא עושה זאת עם 'אבות ובנים', עיבוד של המחזאי האירי בריאן פריל לרומן הקלאסי של טורגייב שהנחיל לעולם את המושג 'נהיליזם'. מחזה מהסוג הזה דורש אווירת כפר רוסי, והבמה הקטנטנה של אולם ההאנגר בבית צבי מקשה מאוד על הבמאי עידו ריקלין לייצר את האווירה הזו. עם זאת, חילופי תפאורה יעילים, תלבושות נאות ובעיקר ביצוע מלא דקויות מחפים על החסר הזה.
בתפקידי המשנה יש נטייה קצת מוגזמת להדגיש את הטיפוסים הקומיים, ובחלק מהמקרים הניסיון ללהק שחקנים צעירים בתפקידי מבוגרים לא לגמרי מצליח – אך בסך הכל ריקלין בונה הצגה אנושית ומשכנעת.
במיוחד ראויים לציון דוד ניב ודורון פרימו בתפקידי הדור המבוגר בבית קירסאנוב. גם חגי רובינשטיין, עינת ברנובסקי ואנה דוברומינסקי מרשימות בתפקידי הנשים הצעירות.
אך מעל לכל זוהי הצגה המתבססת על שני שחקנים צעירים, נאים למראה ומלאי כשרון. טל וייס מרגש ומשכנע בתור ארקדי קירסאנוב הנקרע בין אופיו הנוח למחויבותו לרעיונות המהפכניים. גיל נתנזון, בתפקיד בזארוב חברו חמור הסבר, משמש עזר מדויק כנגדו באופיו הנוקשה והבלתי מתפשר – אך גם ביכולתו לשדר מיניות קצת אפלה לעומת התמימות של וייס.
ביחד הם מצליחים להחיות את הקונפליקט בין ההשלמה עם העולם הבזוי והנוח, לבין המחויבות לתקווה לברוא עולם חדש. אולי המושגים קצת השתנו מאז, אבל הקונפליקט של טורגנייב נותר חי ועכשווי בהפקה הסימפטית הזו, שמראה שאפשר לעשות תיאטרון טוב גם בתקציבים אפסיים.