בריאות היא ביטחון

סקר בינלאומי שתוצאותיו התפרסמו בשבוע שעבר גילה שהקיטורים של אזרחי ישראל אינם מוצדקים: בכמה וכמה פרמטרים של איכות החיים אנחנו מדורגים במקום של כבוד, אפילו במונחים מערביים. נכון, הילדים שלנו לא ממש מצטיינים במתמטיקה ולא ממש מבינים מה הם קוראים, אבל בסך הכל, כמו שהפוליטיקאים אוהבים לומר, גם אלה שבאים בטענות לא חיים כל-כך רע.

מה ששום סקר לא יכול לגלות הוא כמה כל זה שביר. קחו למשל את מערכת הבריאות. הרפואה הציבורית בישראל נותנת לאזרח טיפול שכמוהו יש רק במספר קטן של מדינות בעולם. נכון, המערכת רחוקה מלהיות מושלמת. מן הסתם, אפשר לעשות אותה יעילה יותר. גם בישראל, כמו בכל העולם המערבי, מי שיש לו כסף ייהנה מרפואה טובה יותר ממי שאין לו. הרופאים, ששכרם במערכת הציבורית הוא מגוחך, חומקים אחר הצהריים אל המרפאה הפרטית ובתי החולים הפרטיים. ועדיין, מי שחווה את מה שיש למדינות אחרות להציע יודע שאין לישראל במה להתבייש.

אבל כל זה יושב על בסיס דק ושביר. כלכלת הרפואה הציבורית היא עסק סבוך, שהולך ומסתבך משום עליית תוחלת החיים, גילוי מחלות חדשות ותרופות חדשות. היא תובעת מדי שנה סכומים הולכים וגדלים רק כדי לשמר על אותה איכות טיפול. זה זמן מה שמאיימים

עלינו שהעסק עומד בפני קריסה, ובימים אלה עושה רושם שאולי האיום מתממש: בתי החולים שובתים בזה אחר זה מחוסר אמצעים. לטענת ראשי משרד הבריאות, מדובר בחור תקציבי של 400 מיליון שקל. זה לא מעט כסף; מצד שני, במצב הזה אנשים ימותו – אם לא ממש עכשיו, אזי לאורך זמן, מחוסר טיפול מתאים הניתן בעתו.

בסופו של דבר, כמו רמת הביטחון או השוויון הסוציאלי, רמת הטיפול הרפואי לאזרח מייצגת את העדפותיה של מדינה. במקום שחשוב לה, היא תבחר להשקיע כסף ומאמץ. וכאן מתגלה ישראל שוב בכל העקמומיות של התודעה הפרטית של אזרחיה, ואוזלת היד הציבורית של מנהיגיה.

לו היה מדובר במה שנהוג לקרוא בעיה ביטחונית, כבר היה הכסף נמצא מזמן. הוכחות לא חסרות: רק לפני חצי שנה הושקע סכום גדול בהרבה באיוולת ערכות האב"כ, לנוכח סיכון זעיר בהרבה ומיידי הרבה פחות. היום חוקרת הכנסת מה ידע המודיעין ולמה, במקום לחקור את הדבר האמיתי: למה הממשלה בישראל אינה מנהלת משאבים וסיכונים, ולמה היא מעדיפה את מותם הוודאי של אנשים בבתי-החולים או בכבישים על הסיכון המזערי שמישהו ייפגע מטיל, שאף אחד לא ממש יודע אם הוא קיים או לא.

התשובה היא, כמובן, שזה מה שאנחנו דורשים ממנה. קריסתה של מערכת הבריאות לא תוציא אף אחד לרחוב, אפילו לא למסע מחאה אישי כמו זה שעורכות היום נפגעות התוכנית הכלכלית. שום ועדת חקירה לא תקום כדי לבדוק בכמה חיים, זמן וכסף יעלו סגירת יחידות או דחיית ניתוחים; אבל לו היה טיל עיראקי בודד נופל ללא נזק, בלי שראש אמ"ן יודיע לנו מראש את מספרו הסידורי, כבר היה יושב הרכב של שלושה שופטים ושני מומחים על המדוכה. כל זה אינו משמיים, ואינו תולדה של "המצב". הוא נובע מכך שבישראל ביטחון הוא מה שלובש חאקי, והחיים האזרחיים – כמו הרווחה, כמו שוויון ההזדמנויות, כמו החינוך – הם עניין לכותרת חולפת בעיתון.

מכאן שאנחנו, כאזרחים, משמרים את המצב האבסורדי שבו אנחנו ממשיכים במלחמה למען הביטחון, ולא שמים לב שמחירו של הביטחוניזם נגבה מאתנו, מדי יום, בחיי אדם.