חיבוק בלי לחבק

הכל שואלים, ובצדק, איך קרה שויקי כנפו, אילנה אזולאי וחברותיהן הצליחו במקום שכל המפלגות נכשלו כליל. שאלה טובה, אבל יש גם תשובה, כפולה.

ראשית, כאשר התרענו מבעוד מועד על הצפוי כאן בקרוב, והוא שחור משחור, נתפסה ההתרעה הזאת כ"זאב זאב"; שוב הפוליטיקאים מזהירים אותנו, מהלכים עלינו אימים. אבל הם, כידוע, אינם חדלים מלהזהיר, ולא תמיד האזהרות שלהם מתגשמות, ואם הן מתגשמות זה קורה, רק לאחר זמן רב – חזון-אסון לעתיד לבוא. אבל כאן האסון התרגש תיכף ומיד, כאשר אנשים התחילו לקבל את ההודעות מהביטוח הלאומי, ונוכחו לדעת שכלתה אליהם הרעה, והיא כאן ועכשיו. יש הבדל גדול בין "משחקים במספרים" מעל דוכן הכנסת או אפילו באספות עם ובין המציאות המרה כאשר היא מתרחשת בפועל, ומעמידה מאות אלפי אנשים חיים בפני שוקת שבורה או צלחת שבורה של ארוחת ערב במצפה רמון.

ועוד סיבה להצלחתן של ויקי כנפו ואילנה אזולאי אל מול הכישלון שלנו. יש הבדל עצום בין הרושם שמותירה הצעקה של אם חד-הורית ובין רושם הצעקה של הפוליטיקאי, שנתפסת, למרבה הצער, כמצוות צעקה מלומדה, כאילו יוצאים ידי חובת מחאה על-פי הכללים המובנים של "המשחק הפוליטי" – קואליציה מול אופוזיציה. הקול האנושי שמתפרץ פתאום – ממעמקים קראתיך – הוא תמיד הרבה יותר חזק, מרגש ומשכנע מהקול הפוליטי הקבוע. כך בכל מקום בעולם, וגם בארץ. קשה מאוד לייצג את המצוקה שאינה מייצגת את עצמה, ואנשי המצוקה התמהמהו הפעם מלהתפרץ. ההתמהמהות הזאת נבעה לא רק מהקושי לעכל את ממדי הפורענות, אלא גם מן הקושי הפסיכולוגי של רבים להודות, בינם לבין עצמם, שההצבעה שלהם בבחירות האחרונות היתה, כנראה, מקח טעות.

עכשיו צריך להיזהר מאוד שלא להתעלק על הנשים האמיצות והחכמות האלה. לאיש מבינינו אין הזכות לקלקל להן את המאבק. אם נאסוף אותן אל חיקנו ונחבק אותן אל החזה שלנו, כפי שהיינו רוצים, זה יהיה חיבוק דוב, שרק יגדע ולא יוסיף. אם כך נעשה, מיד נעלה עלינו את החשד שאנחנו "תופסים טרמפ", וספק רב אם השמשייה המפלגתית תהיה לרצונן של האמהות עצמן. אני במקומן הייתי דוחה אותה.

שר האוצר נתניהו רק יושב ומחכה בלשכתו לטעות שלנו. הוא ישמח מאוד אם נשווה למאבק של כנפו ואזולאי אופי מפלגתי, ונחזיר אותו למסגרת המוכרת של קואליציה נגד אופוזיציה. במאבק כזה נשקפים לו סיכויים הרבה יותר טובים לנצח, עם חברי הקואליציה הכנועה שלו שמתייצבים לימינו כחיילים בפקודה.