דודו במדינת וולגריה
חברה שבה דודו טופז הוא גיבור תרבות, איש עסקים ומטיף בשער היא חברה חולה ואובדנית
היה זה רק עניין של זמן עד שהסיקור האוהד של מאבק האמהות יתחלף בגל גדפני ודוחה. אל בכירי הפרשנים הכלכליים, שהפכו מטיפים אוונגליסטים וביקרו את נישואיהן הכושלים של החד-הוריות, הצטרף (היום בעימות מול ויקי כנפו ואתמול בראיון ל"מעריב") ענק רוח והוגה דעות כלכלי-חברתי חדש - דודו טופז.
הראשון בחוצפה
טופז מתהדר ברווחיו המופלגים (מיליון וחצי דולר לשנה), ובאותה נשימה מציין שהוא אף פעם לא נמצא באוברדרפט. באמת מדהים איך הוא עושה את זה.
והיו לבדרן עוד כמה תובנות על האמהות החד-הוריות ועל הציבורים שמסתייעים במערכות הרווחה הציבוריות: "זו מכה שהמדינה מעודדת אנשים לא לעבוד, הממשלה בעיני לא צריכה לממן כלום. לא אמהות חד הוריות... צריך להפסיק את זה בצורה חדה ואכזרית. שיילכו לעבוד. זו מדינה דפקטיבית ומטומטמת". עם הסיפא, "מדינה דפקטיבית ומטומטמת", אפשר להסכים חלקית לאור העובדה שזו מדינה שהאדירה איש נחות כטופז.
אבל למה להפסיק רק את הקצבאות. למה שהמדינה לא תבטל את שירותי ההצלה בחופיה: שהאזרחים ייקחו אחריות על הרחצה בים. ולמה להשקיע הון תועפות ברמזורים ולהתערב באופן גס וכפוי בתנועותיו של האזרח. ולמה לשפוך מיליארדים על ביטחון בחברה שבה שורצים כל-כך הרבה יצורים גאים, בטוחים, מצ'ואיסטים וזחוחים כטופז. אם איש איש לנפשו אז עד הסוף. נפרק את הצבא והמשטרה והאזרחים יגנו על עצמם. בשביל מה בכלל צריך מדינה וחברה וערבות הדדית. אלה הרי מושגים אנכרוניסטיים של לא-יוצלחים, אליבא ד'טופז.
טופז מוציא שם רע לכפיות הטובה. הציבור שהאדיר אותו ושילשל לכיסו מיליונים, זה בדיוק הציבור שטופז מתעב והולם בו פעם אחר פעם. בזמנו כינה את חסידיו צ'חצ'חים, ועתה הוא קורא להרעיב את נשות הדרום קשות היום. האירוניה נעוצה בעובדה שאלה הם הקהלים שיצרו אותו והפכו אותו איש עשיר, שחצן, גס-רוח וגס-לב. יחסי הסאדו-מאזו האלה מדכאים. פעם אחר פעם כושלים הנאנסים בזיהוי האנס.
טופז, על-פי הראיון, מתכנן להקים את "דודולנד", פארק שעשועים נושא פרסים, שיזכה את המנצחים ב"דודון", מדלייה בעלת ערך כספי. שיחלק לאחותו דודונים.
את המסמך המחפיר הזה צריך לצלם ברבבות עותקים ולחלק בכל בית בדימונה. נראה את חברי מועצת העיר וועדת התכנון שלה מאשרים הקמת מפעלות ביזוי והשפלה שכאלה בעירם.
מגלומניה
כל הראיון עם טופז גדוש במגלומניה ובנרקסיזם. אפילו קורא סביל וקר רוח יתקשה להישאר אדיש לנוכח פרשיית האהבים הסוערת שהאיש מנהל עם עצמו. לא ראוי היה להידרש לטופז ולילקוט הבליו אלמלא היה מדובר בסימפטום למחלה חברתית קשה. במקום מתוקן עם מערכות חיסון חברתיות ונוגדנים של תרבות, אחרי ראיון כזה האיש לא היה יוצא ממפתן ביתו. אלא שבחברה הישראלית, בכל הנוגע לסוגיות של כלכלה, חברה ומידת האחריות והערבות של המדינה לאזרחיה, הימין הוא ימין והשמאל הוא גם סוג של ימין. כך חש אדם כטופז לגיטימציה להשתלח ולרמוס חסרי ישע. הוא מרגיש שהאטמוספירה כאן בשלה ליציאות המחליאות שלו. חברה שטופז הוא גם גיבור תרבותה וגם מתווה הדרך הכלכלית-חברתית שלה גמרה את הסיפור שלה. חבל על הזמן. המדינה קמה עם "בחור ושמו דודו" וגומרת עם דודו טופז. מרבולוציה לדגנרציה ודקדנציה.
