בגלל אוסלו, אנחנו צריכים גדר

אני גר במושב 43 שנים. משנת 1967 עד 1992 הייתי נוסע לטול כרם ולערים אחרות ביהודה ושומרון ללא כל חשש וללא נשק בכל שעות היום והלילה. במשק עבדו פועלים ערבים מישובים שונים מיהודה ושומרון. עשיתי קניות רבות לצרכי המשק והבית בטול כרם, בקלקיליה ובשכם. תמיד התקבלתי אצל התושבים והסוחרים בכבוד רב והרגשתי בטוח מאוד.
בשנת 1993, שנה בה נחתמו הסכמי אוסלו הארורים, הכל השתנה. חדלתי ללכת לערים הפלסטיניות ואף לנסוע בכבישי יהודה ושומרון מחשש לחיי ולחיי בני ובתי. פלסטינים שהכרתי הזהירו אותי שלא לבוא אליהם, מפני ש"השוטרים" הערבים שבאו מטוניס אסרו עליהם לארח יהודים ולסחור עמם. עם התגברות הפיגועים, הפסיקו גם הם לבוא אלינו.
בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות חדירה על ידי מחבלים לישוב. בעקבות ניסיונות אלה הוקמה גדר חשמלית. מצב מאוד מצחיק: במקום לגדר את הישובים מהם יוצאים המחבלים, מגדרים אותנו. הקמת הגדר מונעת ממני לעבד את שטח הקרקע בצורה מסודרת ונותנת לי הרגשה של חוסר ביטחון.
אני מאמין שבמקום לעשות גדרות סביב הישובים שלנו, יש לעשות גדר ביטחונית טובה שתפריד בינינו לבינם, אפילו בעת שלום. כדי שהשלום (אם יהיה) יכון לעד, גדר הפרדה ביטחונית חייבת להיות, כדי למנוע מגורמים קיצוניים ומגורמים פליליים לעשות מעשי פשע ולמנוע גניבות, וחטיפות וכדומה.
נראה לי שהחיים הטובים והשכנות הטובה שהיו לנו עד 1992 לא ישובו לעולם. יתרה מזאת – השנאה שנזרעה ביהודה ושומרון הולכת ומעמיקה בקרב הדור הצעיר. יעברו עשרות שנים עד שיקום דור אחר, שיחונך אחרת. בינתיים, הצורך בהקמת גדר הפרדה ביטחונית הוא צורך קיומי.