אסתי וגאולה
תנו לי שליחות, אפילו קטלנית; תנו לי גואל, אפילו עם המבטא של שוורצנגר, רק אל תתנו
ימים אלה, בין תשעה באב לשבת נחמו, ימים של קינות על חורבן ושל תקוות עתידניות שלא ממהרות להתממש, הם ימים של בקשת גאולה. "חיפוש גאולה", בתרגום לעברית מדוברת, הוא חיפוש מוצא מתחושת הנאחס הכללית, מההרגשה שהכל רקוב פה ואין לתת אמון באיש, מראש הממשלה ובניו, עד ד"ר היס וגופותיו. ובניסוח של ישעיהו: "שרייך סוררים, כולו חברי גנבים".
חלק מתחושת המיאוס הזו נושבת אלי ממכשיר הטלוויזיה. כשאני מתבוננת בסוג העלילות והטיפוסים המושכים את רובנו אל המסך בימים חמים אלה, אני רואה אוסף של אנשים קטנים, שמה שמניע את חייהם ואת עלילותיהם העלובות הוא "רגש כזה או רגש אחר או אי אהבה עד הסוף", ותו לא. אין בכל התוכניות שאליהן בורחים אנשים מעומס חייהם שום אדם הלוחם למען דבר מה שאינו קשור בעצמו ובצרכיו. שום דמות מעוררת השראה. זו, ולא הדיאלוגים האיומים, היא בעייתן הגדולה של אופרות סבון כ"אהבה מעבר לפינה", "אסתי המכוערת" ו"משחק החיים". תנו לי שליחות, ולא אכפת לי אם תהיה קטלנית. תנו לי גואל עם כוונות טובות וטהורות להציל את העולם מעצמו, ולא אכפת לי אם יהיה לו מבטא של שוורצנגר כל עוד משאת חייו תהיה גדולה מעט יותר מהרצון להצליח לומר את האמת לחברה שלו.
אני יודעת שלחפש גאולה בטלוויזיה נשמע קצת מופרך. ובכל זאת. לא אני קבעתי את הקשר בין התזונה התרבותית לתוצר הקיומי. השבוע קראתי באחד העיתונים על תביעה, מעט פתטית, בארה"ב, לאסור הפצת משחקי מחשב שבהם יורים המשתתפים בשוטרים. ההיגיון מאחורי התביעה הוא שמה שילד רגיל עושה מול המסך חודר לו בסוף לנשמה, ופוגע, במקרה זה, בכבוד שעליו לרחוש לכוחות הביטחון. הגיחוך בסיפור הזה הוא בצמצום תביעת האיסור להרוג. אם המשחק הורג סתם אנשים זה בסדר, אבל להרוג שוטרים?
אנחנו לא ילדים. את חיינו אנחנו מנהלים בעזרת ערכים שלא נולדו ולא ימותו על מסך הטלוויזיה, אבל בהנחה שקיים קשר בין המציאות להשתקפות שלה, בואו לא נתפלא מדוע המציאות שלנו, וגם ההשתקפות שלה על המסך, נראות רע מאוד, ובקשת הגאולה נראית דחופה מתמיד.
מלה אחת על בית המקדש. לרוב אזרחי מדינת ישראל לא מאוד דחוף לבנות אותו מחדש. הרשו לי בכל זאת לתרגם את האבל על חורבנו למונחים בני ימינו. בית המקדש, על-פי האמונה הדתית, היה מקום של חיבור בין החיים לבין מקורם, בין הפן הפיזי של המציאות לפן הרוחני שלה. בית המקדש היה מקום של חוכמה ותורה, משפט ובקשת סליחה. (געיות הבהמות הנשחטות התפרשו אצלי תמיד כסוג של "הגברת ווליום", משהו שתפקידו להניע את נפש מביא הקורבן שבא לבקש כפרה על עוונותיו). הפולחן הדתי בו כלל לא רק בית מטבחיים של בהמות, אלא גם מופע מוזיקלי מרהיב של לויים ושל שירתם.
חורבנו של הבית הזה מסמל את אובדן הקשר הזה בין החיים הפיזיים למשמעותם הרוחנית. מאז נקרא האובדן הזה חורבן, וחידושו – גאולה. חברה שלא מתפללת לחידוש הקשר הזה היא חברה מרירה ועצובה, מכוערת כמו אסתי, אשר שום אהבה או נחמה לא מחכה לה מעבר לפינה.
