כמה סוגר, כמה פותח?
לרכיבה על אופנוע יש הרבה יתרונות, אבל גם מספר חסרונות מפתיעים. כמו למשל הצורך להתייחס לשאר האנושות, שלא מבינה למה וכמה
בעוד מספר דקות אני חייב לצאת לפגישה, למעשה, למרות האופנוע שסובל מעט מפקקי תנועה, אני כבר באיחור פוטנציאלי. עוד תשובה מהירה לאי-מייל, סגירת המחשב ואני כבר בתנועה מהירה. משחיל תוך כדי הליכה יד לשרוול מעיל הרכיבה, אוסף את הקסדה וטס החוצה. כמו כל אופנוען שמכבד עצמו, שלב הירידה במעלית מנוצל לשיפור ההופעה ובדיקת ציוד. או בעברית - רכיסת תיק הגב, רכיסת המעיל, רכיסת קצה השרוול.
עכשיו אני לא רק ממהר, אלא גם מוכן ומזומן לרכיבה זריזה, עד לקצה השני של העיר. אם ממש אשתדל, יתכן ואספיק להגיע באיחור סביר. פותח מנעול, מטפס על המושב, מניע ומשלב לראשון. פתאום נעמדים מולי שני צעירים, עם מבט של חופש גדול בעיניים. קצת ניצוץ של התלהבות למראה האופנוע והרוכב, מעט יותר מהשפעותיו ההרסניות של חום אוגוסט, והמון שעמום מובנה.
אני מטה מעט את הראש, שואל ללא מילים מתי הם מתכוונים לעוף לי מהעיניים. אלא שהתנועה לא הובנה כראוי. "וואוו" פולט האמיץ מהשניים, זה שמעז להתכופף מעל מד המהירות. "תגיד" הוא ממשיך, "כמה סוגר?" עכשיו, אם היה לי שקל על כל פעם שנשאלתי לאיזו מהירות מגיע האופנוע, הייתי כרגע נח בבית ובודק מה עשו המניות שלי במשך הלילה.
"תלוי כמה מושכים..." אני עונה לצעירים, ומגלה מייד שלא זה המקום והזמן להתחכם. השניים בוהים בי בחוסר הבנה מוחלט. אני נופל בפח ועונה בלאקוניות "200". מצד אחד נפלתי בפח, מצד שני אני עומד לארגן לעצמי תזוזה למרות הכל. "ת'יודע שזה לא הרבה" אומר השני. "אחי, יש לו אופנוע ספורט אמיתי, מגיע ל-250!". העניין של השניים בי הסתיים. אני "סוגר" פחות, משמע אני פחות נחשב. הם עוברים הלאה, אני נוסף ויוצא לדרך.
רמזור ראשון, אדום. לצדי נעמד שליח עם גופיה, בקטנוע ישן שנראה כעומד להתפרק בכל שניה. שליח, עמוס קופסאות דיו למדפסת בארגז מאחור, ערמה של דפים קשורה על הפנס הקדמי, סלולרי נעוץ בין רצועת הקסדה לאוזן, ומכשיר קשר ברצועה על הבטן. "וואלה אחי, למה המעיל ? לא חם לך?!" הוא פונה אלי.
"חם. חם לי מ-א-ו-ד" אני עונה, ומקווה שבזאת תסתיים השיחה. בדיוק עכשיו אני צריך להסביר על מגוון הדרכים לשליפת פיסות אספלט מעור חרוך, במקרה של החלקה על הכביש? "אז למה ת'לא מוריד ת'מעיל?" הוא מביט בי בפליאה. "מיגון" אני עונה ביובש, ונתקל באותו מבט בערך שפגשתי לפני שלוש דקות. חוסר הבנה מלא, מושלם.
מספר דקות של רכיבה מתגוננת מביאות אותי לרמזור הבא, הפעם בסמוך למשאית רהיטים ישנה. "תגיד ג'ינג'י" אני שומע צווחה בינונית מימין, מזהה את פרצופו של משועמם נוסף. "כמה עולה כזה?". את השאלה הזאת אני מתעב במיוחד. למה לעזאזל זה צריך לעניין אותו? והאם היה מפנה שאלה דומה לבחור מאחורי זכוכית המגן הכהה במרצדס S500 שעומדת מצדו השני?
ונגיד שהייתי מעוניין להפגין חביבות מיוחדת, מה בשם אלוהי הבוכנה אני אמור לענות לו? האופנוע לא חדש, מצד שני שמור. לספר לו כמה עולה חדש כי זה מה שהוא רוצה לדעת, או כמה שווה האופנוע שלי כי משום מה זה מעניין אותו. ואם כן, לשקלל בפנים תוספות וצמיגי ספורט אקזוטיים וכמעט-חדשים?
"שבעים וחמש אלף" אני עונה לבסוף, מהמר בלבי על התגובה שתגיע ומצליח לפגוע בול. אלא שזו לא חוכמה גדולה, כי כולם אותו דבר. "מה'תה אומר" הוא משתומם, וממשיך בתגובה ייחודית כנראה לעמישראל. "וואלה, כמו אוטו! תגיד, לא עדיף כבר איזה מאזדה?". ומה אני אמור לענות על זה, עכשיו ביום קיץ לוהט בעיר מעשנת ומפויחת? כלום. אין מה לעשות. לא אני המצאתי את זה - הם שואלים את אותן שאלות, אתה נותן את אותן תשובות. כל שנותר לי הוא להתנחם בכך שאוטוטו זה נגמר. זאת אומרת, אני ממש קרוב לסיום הנסיעה המתישה הזו.
ואז אני מגיע סוף-סוף למקום הפגישה, קושר אופנוע לעמוד, מתרומם ושואב הרבה אוויר לריאות. משחרר אנחת רווחה על סיומה המוצלח יחסית של הנסיעה העירונית, שהרי מלבד מטרידים סדרתיים וצפויים, אף אחד לא ניסה לגרום לי נזק גופני. וגם זה משהו. ואז אני מוצא עצמי מביט בעיניו רושפות מזעם של איש מבוגר, נשען על מקל. "כולכם האופנוענים זה עם משוגע. נוסעים כמו מטורפים", הוא משגר לעברי בכעס. והולך לדרכו.
לפנייה לכתב/ת 
