הילדה כבר בת 30

לפני ימים אחדים הלכה אלינור אהרון לפאב תל אביבי. "יש לך תעודת זהות", ביקש השומר. אלינור נעלבה. "הרגשתי פתאום לרגע אחד כמו ילדה קטנה", היא אומרת. בסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום. הדורמן הנוקשה שוכנע שאלינור כבר בת 30.

כנראה שככה זה כשיש לך את הגנים התימנים הנכונים. אתה נראה צעיר לנצח. ולא רק זה, משהו גם דוחף אותך לשיר. אחרי קריירת במה ארוכה, שכללה טלוויזיה, תיאטרון וגם מעט שירה במחזות זמר - מתקשה אהרון לעצור את הדחף המוזיקלי. "אני מרגישה עכשיו בשלה ושזה הדבר שאני חייבת לעשות", היא אומרת. בימים אלה יצא לרדיו סינגל ראשון שלה "רחוק מדי" שמו, ובקרוב, בכפוף לרצונם הטוב של חברות התקליטים והמשקיעים - ייצא גם תקליט בכורה.

צעירים חסרי מנוח

הימים ימי טרם ערוץ 2. כל מי שזוכה שפניו ייחשפו בערוץ 1 הופך לסופר סטאר. צעירי תל אביב, להקת הנוער המקומית של העיר הגדולה, מקבלת תוכנית משלה, "לא כולל שירות", העוסקת במתרחש בבית קפה-מסעדה שבה עובדים ושרים הנערים והנערות. ניר גבע, שיר גוטליב, שרית וינו אלעד ועוד רבים אחרים נחשפו שם.  "זה היה בית ספר מדהים", נזכרת אלינור, "גם למשחק, גם לשירה וגם לתופעת ההערצה".

גם היום, כשהיא מהלכת ברחובות תל אביב, עדיין יש מי שמזהה אותה מאז. הגנים, אתם יודעים. אבל אהרון נחושה שלא להתקבע בתודעה רק כנערה החמודה ההיא. "אין לי בעיה עם זה שמזהים אותי. זה נחמד. זה אומר שהצלחתי לגעת באנשים, לגרום להם להרגיש משהו", היא אומרת, "אבל אני חושבת על עצמי כעל אמנית ויוצרת. אני לא עושה בעסק הזה בשביל הפרסום או התהילה, אלא בשביל היצירה. אם אוהבים את מה שעשיתי - זה נפלא, אבל זה רק בונוס".

לאחר תום לימודי התיכון המשיכה אהרון במסלול המקובל: להקה צבאית, בחיל החינוך. "השנה הראשונה שלי היתה נהדרת, בעיקר בזכות דני רובס שניהל את הלהקה", משחזרת אהרון, "אבל בשנה השניה כבר החלו לצוץ הבעיות והיה לי קשה עם המסגרת הצבאית. אני רציתי לעוף". 

טיפול קבוצתי

ההזדמנות לפרוש כנפיים הגיעה באזרחות, עת הצטרפה אהרון לבית הספר למשחק של ניסן נתיב. שלוש השנים האינטנסיביות לימדו אותה על עצמה, על החיים ועל משחק. "למדתי להעיז, להיפתח, לחוות את הרגשות שלי בצורה הכי עמוקה", היא אומרת, "זה נהדר, כי אי אפשר להיות שחקן אחרת, אבל זה גם קשה, לחיות כל הזמן באינטנסיביות הרגשית הזו - אבל ככה אני מעדיפה את החיים שלי. אני אוהבת חיים מעניינים, עמוסים, רגשיים, להרגיש שאני חיה, אני שונאת שעמום".

השהייה במחיצת טיפוסים דומים לה, אותה מגדירה אותה אהרון כ"טיפול פסיכולוגי קבוצתי", הכינה אותה לחיי התיאטרון. הקאמרי קיבל אותה בזרועות פתוחות ובשנים האחרונות היא הספיקה לשחק בין השאר ב"עוץ לי גוץ לי", "קרום" ועוד. "אלה חיים לא פשוטים", היא מודה, "המון נסיעות בדרכים, סביבה רגשית מאוד - אבל גם יש לגיטמציה להכל: למריבות, לאהבות, לשנאות - כי כולנו כאלה, רבים היום ומתפייסים מחר".

אבל חיי התיאטרון, מספקים ככל שהיו, לא הספיקו לאהרון. "תמיד היה לי חיידק מוזיקלי", היא מספרת, "למדתי פסנתר מכיתה א' עד ז', וגם אחר כך המשכתי מדי פעם לבוא ולנגן עליו קצת. בשלב מסויים חזרתי לנגן והתחלתי לכתוב שירים".  תקופה לא קצרה עברה על אהרון עד שהעיזה להראות את השירים לחברים ("הם היו אישיים, אתה יודע, אהבות נכזבות וכאלה"). החברים התרשמו והפריצה הגיעה כשאלון אולארצ'יק שמע, התלהב ושלח את אהרון להקליט סקיצות.

השלב הבא הגיע כשאהרון ירדה לשתות קפה. היא לא ידעה שהבעלים הוא המוזיקאי מקס גת-מור ("שפיות זמנית"). "התחלנו לדבר על מוזיקה, התידדנו ובשלב מסוים החלטנו שאנחנו הולכים על זה, מתחילים להקליט ומנסים להגשים את החלום שלי - להוציא תקליט".

"הכישלון זה לא לנסות"

חלומות זה דבר נהדר, אבל הדרך להגשמתם אינה פשוטה. חברות התקליטים הגדולות אינן ממהרות להחתים בימים אלה אמנים חדשים ואת ההקלטות והחזרות מממנת אהרון בעצמה. "בטח שיש בזה סיכון", היא מודה, "אבל מבחינתי - כשלון זה לא לנסות. ברגע שאני מנסה, מעיזה - זה מבחינתי כבר ההצלחה".

הסינגל הראשון שהקליטה הושפע מאוד מנטייתו של גת-מור לעבר המוזיקה האלקטרונית, תחום שאהרון לא ממש הכירה קודם לכן. "אני אוהבת נורא מוזיקה ופתוחה לכל דבר חדש", מסבירה אהרון, "ולמדתי לאהוב ולהכיר גם את המוזיקה הזאת".

לרדיו שוחררה גירסה מתונה בתקווה שתתפוס, בעוד שבסינגל יש גם גרסה מעט נוקשה יותר. גם כך, קשה להניח שהרדיו המיינסטרימי יאמץ לפלייליסט שלו שיר בסגנון הזה, מה שלא מרתיע את אלינור וגת מור. "אנחנו נמשיך להקליט שירים, נגבש הופעה ונמשיך לעבוד קשה במטרה להצליח" מסכמת אהרון, "זה החלום שלי ואני מתכוננת להגשים אותו".