איך שהקובייה מתגלגלת

כמעט 50 שנה חלפו מאז החלה משפחת הרצנו לייצר את משחק הרומיקוב, תחילה בחצר האחורית של ביתה ולאחר מכן במפעל רחב מידות, ורבים עדיין אינם יודעים כי משחק המשפחה הזה, שהוא הנמכר ביותר בעולם אחרי מונופול ושבץ-נא, הומצא בישראל ומיוצר במפעל בערד.

רבים גם אינם יודעים כי זהו משחק היצוא מספר אחת של ישראל, וכי הוא משווק ביותר מ-40 מדינות ברחבי העולם ומיוצר גם - בזיכיון - במפעל בהודו ובמפעל בברזיל. מדי שנה נמכרים בעולם כשני מיליון משחקי רומיקוב.

הסיבה העיקרית לכך שרבים אינם מכירים את המפעל הישראלי של רומיקוב או את בעליו, ילדיהם של הממציאים והמפתחים שלו, נעוצה בעובדה כי מדובר במפעל מצליח שאין בו שביתות, ולכן גם אינו מגיע לכותרות. המפעל מעסיק כ-150 עובדים, רובם בקו הייצור, בשלוש משמרות ביממה. בכל שנה מיוצרות כשני מיליון אריזות של רומיקוב, דהיינו בכל שש שניות יוצא משחק חדש מפס הייצור.

ישנה סיבה נוספת לכך שרבים אינם יודעים כי רומיקוב הוא משחק ישראלי: על המשחק כמעט לא ניתן למצוא משהו שכתוב בעברית. אומנם בתוך המשחקים המשווקים בישראל מצויות הוראות מפורטות בעברית, אבל תמיד ניתן לייחס זאת ליבואן הפועל על-פי החוק ודואג כי לסחורה שהוא משווק בישראל יהיו הוראות כאלה.

"רומיקוב הוא משחק היצוא מספר אחת של ישראל", אומר מיכה הרצנו, שמנהל יחד עם אחותו מריאנה הרצנו את המפעל המשפחתי, שאותו ירשו מהוריהם, חנה ואפרים ז"ל. "יותר מ- 90 אחוז מהייצור של המפעל הוא ליצוא, ולישראל מוכרים למעשה רק את העודפים", הוא מסביר.

"המשחקים מיוצאים לצפון אמריקה ולדרום אמריקה, לאירופה, לאוסטרליה ולניו-זילנד, ורק מעטים יודעים שאת המשחק הזה מייצרים במפעל שלנו בערד וכן בשני מפעלים בחו"ל - בהודו ובברזיל - המייצרים על-פי רשיון מיוחד מאיתנו", אומר מיכה הרצנו.

20 מיליון שחקנים

חנה ואפרים הרצנו עלו לישראל מרומניה בתחילת שנות ה-50. ברומניה עסק אפרים במסחר, ושם הוא גם הגה את משחק הרומיקוב, משום שהשלטונות אסרו לשחק בקלפים רגילים. הוא פיתח את משחק הקוביות ושיחק בו עם שכנים ועם חברים. מאוחר יותר, כשעלה לארץ, הוא החל לייצר את המשחק בחצר האחורנית של ביתו בבת-ים בסיועם של בני משפחה. "העיתוי היה טוב, המוצר היה טוב, אך היה צריך גם הרבה מזל - והיה", אומר מיכה בצניעות.

"אבא היה מייצר משחקים אחדים בשבוע. בכל פעם הוא היה לוקח שישה משחקים בתיק והולך לחנויות ומנסה לשכנע שיקנו. הוא לא ביקש מבעלי החנויות כסף. 'תמכרו, תשלמו. לא תמכרו - תחזירו לי', הוא נהג לומר להם. משישה משחקים בשבוע הוא גדל ל-60, ל-600, וכך החלה התעשייה הגדולה של הרומיקוב", הוא מספר.

למי שאינו יודע, רומיקוב אינו משחק רמי בקוביות, אלא משחק שברובו שונה מהרמי המוכר לנו בקלפים הרגילים. "מה שמשותף לשניהם הוא העובדה שבהתחלה כל משחק מקבל 14 קלפים, או קוביות, ושיש למעשה שתי חפיסות של קלפים או קוביות. אבל כל שיטת המשחק שונה, כי ברומיקוב מדובר במשחק שבו צריך להפעיל את הראש, לעשות מניפולציות וקומבינות. כך, למשל, חוקי המשחק אוסרים לקחת קוביות שמישהו מהמשתתפים זרק, אפשר לעשות כל מיני וריאציות לקוביות שכבר הורדו לשולחן, ולמעשה זהו משחק שונה לחלוטין כשמשחקים אותו על-פי הכללים", מסביר מיכה.

"המשחק הזה כל הזמן משכלל את עצמו, ובכל פרק זמן אנחנו מייצרים דגם אחר של קוביות, של אריזות ושל לוחות המיועדים להחזיק את הקוביות. מדי חודש אנחנו מקבלים כ-100 עד 150 מכתבים ודואר אלקטרוני מאנשים ברחבי העולם שמציעים רעיונות שונים, מעלים שאלות וגם מעדכנים את הגרסאות של המשחק. הגרסה הראשונה של שנות ה-50 כבר עברה כברת דרך ארוכה עד שהגענו לגרסה של היום", הוא מספר. "יש גם אנשים שמבקשים לקבל קוביות במקום כאלה שהלכו להם לאיבוד, והמשווק בכל ארץ שולח להם את הקוביות חינם, למעט עלות דמי טיפול ומשלוח. היה לנו מקרה של הולנדי בן 70, שביקש קובייה שהיתה חסרה לו. המשווק הציע לשלוח לו בדואר את הקובייה, אבל הישיש התעקש לנסוע 35 ק"מ באופניים ולקבל את הקובייה עוד באותו היום. הסיבה: למחרת היה לו משחק עם חברים, והוא לא רצה לבטלו בגלל קובייה".

אגב, מי שיש לו משחק ממש ישן, כדאי שיידע שמיכה מוכן להחליפו במשחק חדש, משום שהוא רוצה להקים מעין מוזיאון של כל הגרסאות שיוצרו במפעל.

יופיו של המשחק, מסביר מיכה הרצנו, הוא בכך שאנשים אינם צריכים לדעת שפה מסוימת כדי לשחק אותו. זאת בניגוד למונופול ולשבץ-נא. "אנשים מכל העולם יכולים לשחק עם אנשים מכל העולם. כל מה שצריך הוא שכולם ישחקו על-פי אותם כללים. מעריכים כי יש בעולם כ-20 מיליון אנשים המשחקים רומיקוב וכ-40 מיליון משחקי רומיקוב. מדי שלוש שנים נערכת אליפות בינלאומית ברומיקוב", הוא מספר.

אליפות הרומיקוב

את האליפות הבינלאומית יזמו מיכה ומריאנה לאחר מות ההורים כדי להנציח אותם. בכל ארץ שבה משווק המשחק מתקיימת תחרות מקומית, והאלוף המקומי יוצא לתחרות העולמית על חשבון החברה בישראל. את התחרות הראשונה ערכו בישראל ב-1991 וזכה בה משתתף מיפן. השנייה, ב-1994, נערכה על אוניית פאר שנשכרה במיוחד לאירוע ושטה על נהר הריין. שחקנית ממצרים היתה הזוכה המאושרת. שלוש שנים מאוחר יותר התקיימה התחרות בלונדון, וזכה בה משתתף מהולנד. בתחרות שהתקיימה בשנת 2000 בפאריז זכתה משתתפת מהולנד. ההולנדים, דרך אגב, הם בין המכורים ביותר בעולם למשחק הזה. השנה תיערך התחרות העולמית בסן-מוריץ שבשווייץ. הזוכה המאושר יקבל כרטיס זוגי לטיול סביב העולם.

התחרות הזאת אומנם עולה הרבה כסף, אך משפחת הרצנו אינה מוותרת עליה למרות המצב הכלכלי הקשה בישראל ובעולם. "זו הנצחה להורים על המתנה שהם נתנו לנו, ואנחנו לא חושבים על זה במונחים של כסף", אומר מיכה הרצנו. לדבריו, בתחרות הראשונה השתתפו שחקנים מ-16 מדינות. בתחרות השנה משתתפים שחקנים מ-28 מדינות, ובהן קוריאה, הונג-קונג, אוסטרליה, ניו-זילנד, ארצות-הברית, קנדה, ברזיל, קולומביה, מקסיקו ורבות ממדינות אירופה.

כאמור, את החצר האחורית בבת-ים החליפו בני המשפחה במפעל למדע בערד. זה הוקם לפני כ-33 שנים, וכיום משתרע על 8,500 מ"ר. הוא נסגר רק בשבתות ובחגים. כל תהליכי הייצור של המשחק נעשים במפעל, ובכלל זה קופסאות הקרטון והעץ, הפלסטיקה, הלוחות ועוד. המפעל כמעט אינו מוציא עבודות החוצה, למעט עבודות דפוס.

למרות המשבר הכלכלי במפעל למדע לא מתלוננים וממשיכים לייצר במלוא הקצב בשלוש משמרות. "יש זמנים קשים לכולם, וגם אצלנו מרגישים כשיש שינוי, אבל למזלנו רוב הייצור שלנו מיועד ליצוא, כך שמה שקורה בארץ לא ממש משפיע עלינו. אבל צריך לזכור שגם בעולם יש עכשיו תקופה קשה, ולכן אנחנו כל יום יושבים עם היד על הדופק ובודקים את עצמנו, כי כאשר אתה מפרנס 150 משפחות - יש עליך הרבה אחריות".