לב ואיבגני בכביש שש

השבוע התקיימה במרכז הבקרה של חוצה-ישראל קבלת פנים צנועה לציון שנה לפתיחת הקטע ההתחלתי של כביש האגרה הראשון והיחיד בישראל. לב לבייב, הבעלים של אפריקה-ישראל, החברה שהשקיעה בכביש, בא לבוש חליפה אופנתית עם פסים דקים. הוא מיהר; מטוסו הפרטי המתין לו בשדה תעופה נתב"ג הסמוך. בקבלת הפנים השתתפו עוד דמויות מעולם העסקים הישראלי, המקשטות את המדורים הכלכליים של התקשורת. בתוך ההמולה עמד לו בשלווה אדם צעיר, בן כ-35, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצת פולו כהה. פנים עגולות, כמעט ילדותיות. האיש נראה לי מוכר. ודקות ארוכות לא יכולתי להיזכר מאיפה. ניגשתי, לחצנו ידיים, הצגנו את עצמנו. "שמי איבגני שווידלר", אמר הבחור, והאסימון במוחי נפל ברעש.

שווידלר הוא הנשיא של חברת הנפט הרביעית בגודלה בעולם, יוקוס-סיבנפט. שווי השוק שלה מוערך ב-40 מיליארד דולר ויותר. היא הוקמה זה-עתה על-ידי מיזוג של שני ענקי אנרגיה רוסיים: יוקוס, בבעלותו של מיכאל כודורקובסקי, וסיבנפט, בבעלותו של רומן אברמוביץ'. שניהם יהודים, שניהם מעשירי רוסיה והעולם. שמו של הראשון כיכב באחרונה כשיחידה מיוחדת של משטרת הביטחון הרוסית פשטה על משרדיו, ככל הנראה כפעולת נקם פוליטית. שמו של השני הוזכר בהתפעלות כאשר קנה את מועדון הכדורגל הבריטי צ'לסי. שווידלר שימש עד המיזוג כנשיא סיבנפט, שרווחיה אשתקד הסתכמו ב-2.1 מיליארד דולר.

מיכאל ורומן, עייפים מתחרות ומזימות, החליטו השנה למזג את עסקיהם למה שאמור להיות ה"בריטיש פטרוליום" של רוסיה. הם המתינו לאישור הממונה על ההגבלים העיסקיים בקרמלין וקיבלו אותו באמצע אוגוסט. סוכם שכנשיא החברה יכהן שווידלר, שלו חבילת מניות שמנה בסיבנפט.

מכאן, איפה, זכרתי את פניו: הם הופיעו השבוע בגיליון פורצ'ן, כתב העת האמריקני לעסקים. פורצ'ן ערך רשימה של האנשים העשירים בעולם מתחת לגיל 40, בארה"ב ומחוצה לה. הצעיר העשיר ביותר באמריקה שמו מייקל דל, יהודי דובר עברית והבעלים של תאגיד המחשבים דל. הצעיר הלא-אמריקני העשיר ביותר שמו רומן אברמוביץ' הנ"ל, הרוסי-יהודי. הונו האישי, לפי פורצ'ן: 8.3 מיליארד דולר. מבין עשרת בני הארבעים-מינוס העשירים ביותר מחוץ לאמריקה, ארבעה הם יהודים רוסים. במקום השמיני ברשימה ניצב לו הצעיר בחולצת הפולו, איבגני שווידלר, בעל ההון האישי של 1.6 מיליארד דולר. חבר של לבייב.

בשמחה רבה שאלתי את שווידלר, האם נוכחותו במקום נובעת מרצונו להשקיע בישראל. "להשקיע בישראל?", הוא אמר לי, בהשתוממות אירונית, "ממתי אתם בכלל מעוניינים שאנחנו, יהודי רוסיה, נשקיע בישראל? אתם הרי עושים את הכול כדי להבריח אותנו מכאן, כדי למנוע את השקעתנו כאן. אתם הדבקתם לנו אות קין על המצח כאילו כולנו מאפיה. אז מה פתאום שנשקיע בישראל. תרומות, ניתן ברצון. אבל עסקים בישראל? ישמרנו הקדוש ברוך הוא".

אצלנו יותר גרוע מבמדינות אחרות שבהן אתה מושקע?

שווידלר: הרבה יותר גרוע. בישראל יש יחס עוין מאוד להון הרוסי, והבירוקרטיה הישראלית מטורפת. אני לא נתקלתי במשהו כזה באף מדינה. אינני מצליח לפצח את השיטה שלכם. אני מניח שאנשי עסקים מקומיים, שיש להם חברים בכל המקומות הנכונים, יודעים איך לנווט את דרכם. בשבילי זהו מבוך מייאש.

תן דוגמה.

שווידלר מספר לי על ניסיונו לעשות בארץ "עסק קטן מאוד": להקים מערך שיווק ליין רוסי כשר. הוא מפרט את המכשולים שהעמידו בדרכו הממונים על הכשרות בארץ ומסכם: עברתי שבעה מדורי גיהינום בירוקרטי עד שהבנתי שמישהו מצפה ממני לקבל כסף תמורת אישור כזה ואחר. עד כאן, אמרתי.

בישראל, פוסק שווידלר, איש כמוני וחברה שאני נשיאה לא יכולים להרוויח. דעת הקהל המקומית תקרע אותנו לגזרים. בשלב מסוים הוא וידידו אברמוביץ' שקלו לקנות קבוצת כדורגל ישראלית, אך ירדו גם מרעיון זה. נרתעו. איבגני שווידלר מדבר איתי לא רק בשם עצמו.

לתחושותיו המרות שותפה כמעט כל האליטה העיסקית היהודית של רוסיה. הם מרגישים בלתי-רצויים בישראל, כספם נחשב כאן ל"מלוכלך" וחשוד לתמיד. בבריטניה, מספר שווידלר, מקבלים אותנו בזרועות פתוחות, פורסים שטיח אדום. בישראל מפנים לנו גב.

ראייתו את ישראל כמדינה יקרה, ביורוקרטית ושונאת כסף "יהודי-רוסי" עולה לנו ביוקר. סך כל ההון היהודי ברוסיה מגיע לעשרות מיליארדי דולרים. בעבר הוא חיפש בעיקר ריחוק מהשלטונות ויכולת הלבנה. עכשיו הוא מחפש אפיקי השקעה סולידיים ויצרניים בכל העולם, רק לא בישראל המתנכרת אליו ובזה לו.

התוצאה: תל-אביב מקבלת את הסחר ה"רוסי" בנשים. לונדון מקבלת את הסחר הרוסי בנפט. הלב כואב על כך, אומר לי לב לבייב, ונאנח עמוקות.

כביש 6: נקי וגמור

שני דברים בולטים יאמרו מיד לזכותו של כביש חוצה-ישראל: הוא נקי והוא גמור. אין לזלזל בכך. הסתכלו היטב על פרויקטים אחרים של בנייה וסלילה בארץ ישראל, פרטיים או ציבוריים, ומה תגלו? שהם לא מסתיימים לעולם ושתמיד סביבתם מוזנחת ומלוכלכת.

המודל לכך הוא בלא ספק מרכז עזריאלי בתל-אביב. משלושה מגדלים מתוכננים, נסתיימה עד כה בניית שניים בלבד; השלישי הגיע לגובה של חמש קומות ונעצר, כשקונסטרוקציות מכוערות במיוחד של בטון ופלדה מזדקרות ממנו אל השמיים. הרחובות והכבישים ליד עזריאלי נחפרים ונסללים מחדש כל כמה חודשים. באוקטובר הקרוב שוב יעלו עליהם הדחפורים. ובאשר לגימור סביבתי, אפשר להגדירו רק במלה אחת: חרפה. המדרכות המובילות אל עזריאלי סדוקות ולא מתחברות זו אל זו. טונות של לכלוך מתגלגלות על הרצפות. אין טיפה ירק להרגיע את העין מהקירות האפורים. משאיות מפריעות בקביעות לתנועה. החניון מועד לפורענויות. בידוק בטחוני נעשה בתנאים של עולם רביעי. ועוד כהנה וכהנה.

כביש חוצה-ישראל, לעומת זאת, נראה כמו הובא ארצה מאיזו שוודיה או קנדה. מטופח, מסודר, נאה למראה, גמור חצי שנה ויותר לפני

המועד. הטכנולוגיה שהובטחה, הופעלה כמעט ללא תקלות.

דעתי הביקורתית על עצם הרעיון של סלילת כביש אגרה חוצה-ישראל, המרוחק ממרכז הכובד ומעומס התנועה הטבעי של המדינה, לא השתנתה. את הכסף עדיף היה להשקיע במסילות רכבת. ואין זה משנה מי מימן את סלילת הכביש, הון פרטי או ציבורי או שניהם. חשובה רק כמות המשאבים הלאומיים הגדולה שהופנתה אליו. אבל משרד האוצר בירושלים התנגד שנים רבות להשקעה ממשלתית מסיבית ברכבות. היא היתה בעיניו בלתי-כדאית למפרע ומחויבת סבסוד תמידי. בשל כך נעשו גם טעויות בלתי-נסלחות, שתיקונן עולה כעת פי חמישה ושישה מההשקעה שהיתה דרושה במניעתן. מי, למשל, היה האידיוט שהחליט על הנחת שתי מסילות רכבת בלבד במסלול נתיבי איילון, כשמלכתחילה היה ברור שיידרשו ארבע מסילות? עכשיו מתבצעות בנתיבים אלו עבודות של הריסה והקמה בהיקף של מאות מיליוני שקלים כדי להוסיף - כפי שכתוב בשלטי העבודה - מסילה שלישית. למה רק שלישית? כדי שב-2006 שוב נבזבז מאות מיליוני שקלים על המסילה הרביעית, ששכחנו להניח ב-2004?

לכן טוב לשטוף את העין בכביש 6 כדי להיווכח שגם בישראל ניתן לעבוד לפי סטנדרטים של מדינה מפותחת ומתקדמת. שלא הכול אצלנו "נתב"ג 2000", הטרמינל הנוסף בשדה התעופה שסיום בנייתו מתאחר כבר בארבע שנים ועלות הקמתו כפולה מהתכנון המקורי. ואף אחד, אגב, לא נמצא אשם בכך.

ללבייב תרומה מכרעת לדיוק (הוא הביא את זה מהיהלומים, מספר אחד המנהלים) ולניקיון. הקניונים שבנתה אפריקה-ישראל מושקעים, מבריקים, ידידותיים למבקר, מטופחים סביבתית. הוא עצמו כיכב השבוע על שערו של עיתון עסקים אמריקני חשוב אחר, הפורבס. בכתבה ארוכה ומפרגנת למדי, הוכתר לבייב כאיש ששבר את קרטל היהלומים". הונו האישי נאמד בכתבה ב-2 מיליארד דולר.

לבייב מסרב לאשר או להכחיש.