סימני התבהמות
אחד מסימני ההתבהמות הוא ניתוק הקשר בין מעשה לתוצאה: גם מי שתומך בחיסול יאסין חייב לשקול את הנקמה האפשרית
בימים הרחוקים של תחילת האינתיפאדה, שבהם עוד נערכו בישראל דיונים על מה שנחוץ ומה שטוב, הזהירו לא מעטים במערכת הביטחון מפני מה שכינו "התבהמות" של דרך קבלת ההחלטות. בתחילה, אמרו, נשתמש באמצעים כמו החיסולים כדי לעצור טרור בפועל, להגיע אל מי שאי אפשר להגיע אליו בדרך אחרת ולהציל חיים. אחר כך זה כבר יהפוך להרגל.
כדי לראות את סימניה הגלויים של ההתבהמות הזו, לא צריך להישען אפילו על הכרזות כמו אלה של הרמטכ"ל יעלון, שדיבר על החיסולים ככלי מדיניות של ישראל. אפשר לראות באיזו אדישות התקבלה כאן ההחלטה לנסות לחסל את השייח יאסין. מדובר במעשה שגם מי שתומך בו חייב לשקול את הנקמה האפשרית. אבל ניסיון החיסול התקבל בציבור ובתקשורת במשיכת כתפיים. מעטים הטילו ספק בכך שהנקמה בוא תבוא; אבל אחרי כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה נפגעים, היא כבר נתפסת אצלנו כמין דבר בלתי נמנע, מסובב ללא סיבה. גם אלו פניה של התבהמות – ניתוק הקשר בין מעשה לתוצאה, הליכה קדימה בעיניים עצומות בלי לשאול לאן מגיעים בסוף.
בכיר בצה"ל אמר אתמול כי "אנחנו מקווים שלא נצטרך לעשות 'חומת מגן 2' גם בעזה". הטון הסביל הזה, של מי שאינו רוצה לעשות משהו (משום שהוא מכיר שהדבר אינו לטובתו) אבל "נאלץ" לעשות אותו כתגובה על מעשי האחר, גם הוא סוג של התבהמות. מה שמייחד את האדם הוא גם ניסיון לחזות מראש את התוצאות האפשריות של מעשיו, להבחין בין טוב לרע ולפעול בהתאם לכך. אבל בעולמם של הישראלים היום, ממש כמו בעולמה של הבהמה, הכל אוטומטי: רע לנו להיות בעזה, לשלוט בכוח על יותר ממיליון איש ולשלם את המחיר. אבל אנחנו הולכים קדימה ומגיבים, אז מה כבר אפשר לעשות.
ההתבהמות אינה נעצרת כאן. מי שאדיש לתבונתם של מעשיו, וחושיו קהו בשל סבל מתמשך ועומס שהבריחה ממנו היא התנתקות, אדיש גם למותר הנוסף של האדם מן הבהמה: היכולת להזדהות עם סבלו של האחר ולהכיר בציוויים מוסריים.
בחברה כזו אין פלא שרדיפת הפועלים הזרים ומשפחותיהם עוברת ללא שום מחאה ציבורית; אין פלא שמאבקן של קבוצות שנפגעו מהתוכנית הכלכלית אינו מוליד שום תנועה רחבת ממדים, כי רק בני אדם מכירים ביכולת לשנות במשהו את גורלם בדרך של התאגדות ומחאה. אין פלא שאין אצלנו קונים אפילו להיגיון הפשוט שאומר כי הסבל הפלסטיני יוליד רק עוד יאוש ועוד טרור.
לאור כל אלה, מפתיעה רק הפליאה שבה התקבל הסקר שתוצאותיו פורסמו בשבוע שעבר: 83% מן הישראלים מרוצים ממצבם. היה מי שהשווה את שביעות הרצון הזו לנוסעים בטיול שנתי, העסוקים בשירה ובמצב רוח טוב בספסלים האחוריים ואינם שואלים בכלל לאן נוסע האוטובוס. לא פחות מזה היא דומה למצבה של הבהמה בשדה: כל עוד יש עשב, היא מרוצה ממצבה הפרטי – בדיוק כמו שעונה כל ישראלי לשאלה "מה שלומך".
מומלצים
