צה"ל יכול להסתדר
הפער הכספי בין הצעות האוצר והפיקוד העליון אינו דרמטי. אין פה שום "התקפה בוטה" של כוחות ניאו-אימפריאליסטיים על כוחות ניאו-מיליטריסטיים או להפך
"עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה", כותב יגיל לוי בספרו "מיליטריזם חומרני בישראל", "הצבא פעל בשיטתיות להסלים את תגובתו... לצבא לא היה כל עניין בסיום מהיר של ההתקוממות שפרצה, אולי אף להפך".
קראתי את הספר בנשימה עצורה. זו האנציקלופדיה הממצה ביותר של כל חטאי ופושעי ישראל על-פי השמאל הקיצוני והאנטי-ציוני. מחברו הצליח לדחוס בו את מלוא השקפת העולם המשותפת לאנשים כמו אדווארד סעיד ונועם חומסקי, על ישראל (הקולוניאליסטית, איך לא?) האשמה בכל, בעלי ההון (האשכנזים, איך לא?) השולטים בה והאשמים בכל, הקפיטליזם (הגלובלי, איך לא?) האשם בכל, ועוד כהנה וכהנה קביעות טיפוסיות של שולי השמאל הסהרורי. אין שום מידע של ממש וגם התיאוריות הפוסט-מרקסיסטיות המוצגות מרבות לסתור זו את זו. הכל כפוף לאידיאולוגיה מהקצה המרוחק של השיח הציבורי.
הסכמי אוסלו, למשל, מתוארים כ"מודל כיבוש חדש", שבו נדרשת הרשות הפלסטינית להיות קבלן הביצועים של מערכת הביטחון הישראלית. ואילו צה"ל ראה בהתקוממות הפלסטינית "הזדמנות נאותה למחוק את חרפת כשלונותיו מהעבר", ולכן פעל להעצמת התבערה.
לא הייתי נדרש לספר אלמלא ראיונות שהעניק המחבר לאחרונה בעניין תקציב הביטחון. בדרישת נתניהו לשנות את תנאי הפנסיה של משרתי הקבע ולקצץ את תקציב הביטחון ב-3 מיליארד נוספים, הוא מגלה גישה כלכלית ניאו-ליברלית: התקפה על "משאבי הצבא וסמליו". התקפה על מעמד-הביניים המערבי, החילוני, האשכנזי, המבוסס. כדבריו: "השליטה הכלכלית במדינה נמצאת בידי כוחות ההון".
נניח למונח המרקסיסטי-לניניסטי "כוחות ההון" ונעבור לעובדות. שיקולים כלכליים מילאו תמיד תפקיד מרכזי בקביעת תקציב הביטחון. כבר ב-1966 לימד פרופ' נדב ספרן את כלכלני האוצר בספר קלאסי כיצד הפניית משאבים לצמיחה כלכלית אפשרה לישראל לשמר ולהרחיב את עליונותה הצבאית. מ-1978 קטן בהדרגה חלקו של הביטחון בתוצר המקומי של ישראל, כתוצאה מהתפתחויות אסטרטגיות חיוביות: הסכם שלום עם מצרים, נפילת הגוש הקומוניסטי, הסכמי אוסלו, העלייה הגדולה מבריה"מ-לשעבר, הצמיחה המואצת של המשק האזרחי וההבנה המשותפת של שרי הביטחון והאוצר שתקציב הביטחון הוא רק רכיב אחד, ולא בהכרח החשוב ביותר, בחוסן לאומי. אגף התקציבים באוצר ניצח על המהלך הזה, לעתים תחת מטח של השמצות וגידופים.
האינתיפאדה ומלחמת הטרור הקפיצו את עלויות הביטחון ב-5 עד 7 מיליארד שקלים (1%-1.5% מהתוצר של ישראל). אך ממול, כפי שמזכיר נתניהו, באו היציאה מלבנון, ריסוק האיום העיראקי והנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח התיכון. לדעתו, נוצרה הזדמנות להקטנה משמעותית הן בהוצאות ההצטיידות הצבאיות הכבדות והן בשכר ותנאי השירות של קציני הקבע בדרג הלא-לוחם.
הפער בין הצעות האוצר ובין הנכונות של הפיקוד העליון לקצץ אינו דרמטי; אין פה שום "התקפה בוטה" של כוחות ניאו-אימפריאליסטיים על כוחות ניאו-מיליטריסטיים או להפך. בחלקים מסוימים של מערכת הביטחון אכן נוצרה שכבת שומן עבה של בזבוזים. חלקים אחרים כבר התייעלו, ואפילו מאוד. בין לבין, צה"ל יוכל לחיות עם התקציב שמציע האוצר, בתנאי שהממשלה תאשר גם מתווה ביטחון רב-שנתי חדש ותעגן אותו בחקיקה.
כשנשאל יגיל לוי מנין יבוא המימון של תקציב הביטחון, הוא השיב בקלילות: "תמיד יש כסף. שיחזירו את מס החברות". לצד העובדה שמס החברות קיים בישראל (ושיעורו עומד זה 7 שנים על 36%), התשובה שגויה גם תפיסתית. אין כסף. המשאבים הלאומיים מוגבלים ונדירים, במיוחד בתקופה של מיתון ונסיגה, וצריך לחלק אותם בין השימושים השונים. ביטחון צבאי הוא אחד מהם; ביטחון חברתי הוא שימוש אחר, וכך גם השקעות בתשתיות ואספקת שירותי הרווחה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
