קללות ושופרות
בצדק ציפית ממני לגנות את ההפגנה, ובצדק אבקש אני ממך לזהות את הכאב האמיתי שמאחורי הקללות. חיותה דויטש עונה לענת גוב
במאמר שהופיע כאן שלשום מחפשת ענת גוב קולות אחרים בהתנחלויות ושואלת למה לא שומעים אותם.
ביום שלמחרת, לפני שהספקתי להרים את הכפפה, פרסמה רני טלמור מאמר תגובה משלה. מעניין היה לשמוע את שתי הנשים משמאל משוחחות עלינו, ועל גבנו. אבל לא אגיב לשתיהן. ברשותכם, אפנה לענת, שרואה בי בת שיח, שמוכנה ליחס לי אינטליגנציה ויושרה בסיסיים, ולא אל האחרת. ואתחיל מהסוף:
אנחנו את זעקת הכבישים והמחסומים שומעים היטב, ענת. איננו חירשים, אבל שמיעתנו אינה סלקטיבית. אנחנו שומעים את שני הקולות, משני צדי המחסום. גם את הקול שכמה מחבריך מסרבים לשמוע. לא אחדש לך מאומה בידיעה כי עד לא מזמן, חלקו אתנו שכננו הפלסטינים את אותם כבישים, יחד אתם עמדנו באותם מחסומים, עד שהם ניצלו זאת לרעה והרגו בנו, באותם כבישים ממש, ונסיעתם בהם נאסרה. גם את יודעת היטב שהמחסומים שמעכבים יולדות פלסטיניות הם חלק בלתי נמנע ממנגנון שאמור לסכל ניצול ציני של שכנותיו ההרות, שעשויות לשמש מסתור בדרך לרצח יולדות, ילדים וזקנים משלנו.
השאלה היא, ענת, אם את מסוגלת לשמוע את הזעקה האמיתית שמאחורי הקללות? האם הקשבת באמת למה שאמרו הנשים בירוק?
כי נדיה שכנתי וחברותיה לא מתוך רשעות ולא מתוך תאוות פרסום באו לקלקל לשמעון פרס את המסיבה. הן, כמו ויקי קנפו, וכמו המון יהודים בבית הכנסת בבוקרי אלול אלה, באו לתקוע בשופר מול חומות בצורות שלדעתן לא יפלו בדרך אחרת, ודרך ה"תקיעה" הזו לזעוק את כאבן, את מה שהן סבורות שהיא האמת שלהן: כעס אינסופי על הסכמי אוסלו, שלדעתן אחראים לכל שאירע בשלוש השנים שעברו, לכל הדם שנשפך, לחברותיהן שנותרו אלמנות או מתות, ולילדיהן היתומים. אבל קללות ותקיעה בשופר לא הולכים ביחד בשום אופן. את זה לא הבינה נדיה מטר.
אמת, הרוב הדומם בהתנחלויות מתנגד להפגנה ולצורתה המכוערת. האם משום שכשזוכה אדם להגיע לגיל שמונים, התגובה הטבעית שלנו אינה להטיח בפניו את טעויותיו אלא לשמוח בשמחתו, ואם זה אינו אפשרי, אזי לפחות לשתוק ולפרגן? האם משום שניחשנו משהו בדבר האופי הלא מנומס של ההפגנה הזו ולא היה לנו שום חשק להצטרף לאירוע הלא סימפתי? האם משום שמארגנות ההפגנה חשודות עלי כמי שאינן מסוגלות לראות את התמונה במלוא מורכבותה, ותמונות חד-ממדיות מולידות הפגנות חסרות טעם? אני מניחה שכל התשובות נכונות.
בצדק ציפית ממני לגנות את ההפגנה, ובצדק אבקש אני ממך לזהות את הכאב האמיתי שמאחורי הקללות. כולנו רגילים לגייס את האמפתיה הזו במקום שנוח לנו, ולוותר עליה היכן שלא נוח.
אמפתיה, לא ידע, או טיעונים פילוסופיים. כי גם אם יעירו אתכם באמצע הלילה תדעו לחזור על טיעוני הקשר והזכות על ארץ ישראל, כשם שאם יעירו אותי באמצע הלילה אדע לחזור על טיעוניכם שלכם בגנותה של שליטה על עם אחר. מה שיפה הוא, שרובנו לא נדקלם, אלא נזדהה הזדהות של ממש עם מכלול הערכים הסותרים שמתנגשים פה לתפארת, גם אם נחלוק על פרשנות כמה מן העובדות ההיסטוריות, ועל המשקל השונה שיש ליחס לערכים הללו.
זה לא מעט בשביל מחלוקת, אבל זה לא מספיק בשביל שקבוצה צעקנית מכל סוג שהוא תפריע לנו להמשיך ולהתווכח בכבוד ובשקט
מומלצים
