כמה נתונים על הסלולרי

1. אבוד לי

בשבוע שעבר, פחות מיממה לפני החג, איבדתי את הסלולרי שלי. מישהו, שאני מקווה שיקבל את הגמול ההולם על המעשה בעולם הזה ובעולם הבא, החליט לסלק אותו מתחת לאפי, בעודי עוסק ברכישת פחית קולה.

אני לא מתכוון להגזים בתיאור הדרמה מסביב לעניין הזה, אבל אובדן המכשיר נחת עלי כמהלומת פטיש. בזכרון שלו שכנו כמה מאות שמות, ולמעלה מאלף מספרי טלפון, המקיפים יחד את כל מעגל ההיכרויות החשוב לי אישית ומקצועית. בסיס הנתונים הזה לא היה מגובה בשום מקום, וכעת הוא איננו. בהזדמנות זו אני מבקש להתנצל בפני כל אלה שלא התקשרתי אליהם לאחל שנטובה – או שלא היה לי הטלפון שלכם, או שלא הצלחתי בכלל לזכור שאתם קיימים. כבר שלושה ימים אני מנסה לשחזר שמות ומספרים – תהליך ממושך וכאוב, שלא יגיע לעולם אל סופו.

אני משוכנע שהתיאור הנ"ל מוכר לכמה עשרות או מאות אלפי משתמשי סלולר, שאיבדו את הסלולרי שלהם או קלקלו אותו למצב בו לא ניתן לגשת לנתונים, ועמדו מול שוקת שבורה כמוני. אבל מה שלא ברור לי, לעזאזל, זה למה בשנת 2003, כשהסלולרי שלי יודע לנגן מוצרט, לגלוש באינטרנט ולהריץ ג'אווה, עדיין אי אפשר לשלוף ממנו בפעולה פשוטה קובץ נתונים, למשמרת אצלי על תקליטור, או על דיסק המחשב בבית או במשרד. למה המקסימום שאפשר לעשות הוא לגשת לשירות הלקוחות ולקבל תדפיס (אתם שומעים נכון. תדפיס. זה מה שהסיליקון ואדי מסוגל לנפק לי) של מספרי הטלפון, אותו אפשר להקליד בשעת הצורך, בעבודת נמלים מקלקלת עיניים ומשגעת אצבעות, לתוך מכשיר חדש. אני לא מאמין שאי אפשר להציע משהו קצת יותר חכם.

לתשומת לבך, חברת סלולר יקרה: הייתי מוכן לשלם על זה, בוודאי יותר ממה שאני מוכן לשלם על אינסוף האייקונים, הרינגטונים והאנימציות הטפשיות, שאת מנסה לדחוף לי בכל הזדמנות (ולפעמים, למרבה הצער, גם מצליחה).

(גדי שוורץ)

2. מנגלים בלב העיר

פארק הירקון בכלל, והחלק הסמוך לשיכון בבלי בפרט, הוא פנינה ירוקה ונעימה בשולי הכרך. גם אם ישנה מחלוקת לגבי איכות המים של הנחל עצמו, הרי שישיבה בסמוך לו משיבה נפש, בעיקר בעונה זו של השנה כשרוח קרירה מנשבת בין העצים. המקום מטופח ונקי, מאובזר כראוי ואין פלא שהפך מקום משיכה לתושבי הסביבה הצמאים לאיכות חיים.

אבל מתברר כי הישראלי מפר החוק אינו פוסח על פינת חמד זו. למרות איסור מפורש המצוין בשלטים מאירי עיניים על הבערת אש בשטח הפארק, הציבו חלק מבאי הפארק מנגלים שמהם עלו תימרות עשן מלוות בריח של בשר חרוך. וזה בהחלט היה מיותר, שלא לדבר על הסבל שנגרם לדיירי הרחובות הסמוכים. לאורך הרחוב פטרל רכב עירוני לגרירת מכוניות חוסמות, אבל לא ראיתי פקח אחד שרשם דו"ח למפעילי המנגלים. למה?

אגב,  איני תושב שיכון בבלי בתל אביב וגם אינני גר לאורך רחוב בני דן הנושק לירקון.

(דוד הכהן)

3.  היזהרו מהצעות מחיר

משפחה אחת בעלת הכנסה ממוצעת החליטה בלחץ הילדים לקנות חבילת תוכנות מייקרוסופט למחשב האישי. הלך האב לחנות המחשבים הקרובה ובירר את המחיר. "350 דולר", אמר לו המוכר ואף מסר בידיו דף ועליו כל המחירים. כשבדק האב את האותיות הקטנות גילה כי בתחתית העמוד נרשם כי ההצעה בתוקף במשך 14 יום בלבד.

מספר ימים אחר כך חזר האב לחנות, שלף את ההצעה (ואת הכסף) וביקש לקבל את חבילת התוכנות. "מצטער" אמר המוכר בסימפטיה "המחיר עלה, עוד 40 דולר והחבילה שלך".

"אבל עברו רק חמישה ימים מיום ההצעה וכתוב פה תקף ל-14 יום", התרעם האב. "צודק" ענה המוכר בסבלנות, "רק שבאותיות היותר קטנות כתוב 14 יום או עליית מחירי מייקרוסופט. ואלה ,אכן, העלו ממש אתמול את המחיר".

"ומה היה קורה", שאל האב המתוסכל, "אם מייקרוסופט היו מעלים את המחיר חצי שעה אחרי שיצאתי מהחנות, גם אז הייתם מבקשים ממני יותר מ-10% נוספים?". "בהחלט כן. לארוז?". ענה המוכר. "ממש לא", היתה התשובה, "אולי אפשר לדבר עם המנהל?".

השיטה הישראלית "דבר-עם-הבוס" עבדה גם הפעם. זה לא יכול היה לענות על השאלה הפשוטה: איזה ערך יש להצעת מחיר (חתומה ככל שתהיה) אם ניתן לבטלה כהרף עין? הוא גם התקשה לענות על השאלה האם מיקרוסופט באמת מעלים מחירים מהרגע להרגע על ציוד קיים במלאי, או שמא מדובר רק בציוד החדש?

כדי לא להתעסק עם הלקוח הנודניק ששואל יותר מדי שאלות החליט בעל החנות להעניק "לפנים משורת הדין" את חבילת התוכנת במחירה המקורי. יצא האיש שמח עם החבילה תחת זרועו. הוא למד את הלקח וגם אנחנו: היזהרו מהצעות מחיר ואם פספסתם – אל תשכחו לדבר עם הבוס. ועוד נקודה למחשבה: למה, בעצם, הצעת המחיר ניתנה בדולרים. ההסבר שקיבלנו היה שככל הנראה המוכר טעה באופן נקודתי, וכאן נחזור לשורה התחתונה הראשונה שלנו: אל תשכחו לדבר עם הבוס.

(טלי חרותי סובר)

4. לקפוץ ב-5 שקל לדקה

הפקעת מחירים זה עניין מרגיז תמיד, אבל זה עוד יותר מרגיז כשמדובר במוצרים לילדים, כי קשה להגיד להם לא וצריך להוציא את היד לכיס, לשלוף את הארנק, ולשלם. אבל לפעמים זה מוגזם. ש', תושבת תל אביב, נוהגת מדי פעם ללכת עם ילדיה הקטנים לשחק על מדשאות ספורטק צפון. מדובר במדשאות ציבוריות, אותן מפעילה חברת גני יהושע מטעם עיריית תל אביב.

הבעיה היא שבאותן מדשאות ציבוריות, שתושבי תל אביב משלמים ארנונה בשביל ליהנות מהם, התמקמו (תמורת תשלום מן הסתם) מפעילים שונים שגובים תשלום מופקע על שירותים שהם מציעים.ילדיה של ש', למשל, רצו לקפוץ במתקן שנקרא בנג'י. בהעיה היא שתמורת התענוג שנמשך חמש דקות קצרות, דורש המפעיל 25 שקל (5 שקל לדקת קפיצה). ש', שלא יכלה להגיד לא לילד, שילמה, אבל שלחה מכתב תלונה נזעם לעיריית תל אביב.

מספר ימים אחר כך היא קיבלה תשובה, מחברת גני יהושע: " תלונתך הופנתה ישירות לזכיין המפעיל את המתקנים בספורטק צפון, בכדי שיוזיל את מחירי הכניסה למתקני הילדים". אותו זכיין לא יוריד את המחיר מרצונו בגלל תלונה של אמא, אבל חברת גני יהושע יכולה להתאמץ קצת יותר מעבר להפלת האחריות. במקרה זה הש"ג אולי אשם, אבל מי שאחראי עליו יכול פשוט להחליף אותו.

(שלומי דונר)